הקוצר את שדהו כו׳. אלא יניח כו׳. הנה לפי הנראה מדברי הירוש׳ כאן בהל׳ א׳ במה דבעי שם דאם כלה שדהו דחזרה לעומרים אם שיבולת הראשונה ג״כ חייבת משמע דלא דלכך חייב בפיאות עומרים משום דנשאר עליו החיוב של קמה רק דהוא חיוב בפ״ע רק דכל שאין לו חיוב בהקמה אין לו חיוב בהעומרים ועיין מ״ש רש״י ב״ק דף צ״ד ע״א דלכך לאחר מירוח חייב לעשר משום דהוה כמו לקט שכחה ופיאה שעשאן גורן בהך דברכות דף מ׳ ע״ש ועיין במכות דף ט״ז ובחולין דף קמ״א דהטעם משום דהוה ניתק לעשה דתעזוב ובתמורה דף ו׳ תליא זה בהך דאי עביד מהני ע״ש ועיין ביומא דף ל״ו ע״ב אך באמת כך דהיכא דקרא עליו שם פיאה בקמה ואח״כ כילה אז תליא בהך דב״ק דף צ״ד אם שינוי קונה דכבר חל עליו שם פיאה ושייך בו גדר שינוי ולכך פי׳ רש״י דהא דצריך לעשר הויא רק מדרבנן אבל הך דתמורה ר״ל אם לא קרא שם פיאה כלל בקמה דאז הוה אמינא דתליא בהך דאי עביד מהני וזה שייך רק אעיסה אבל אעומרים הא מרבינן מקרא פיאת עומרים כמבואר בירוש׳ וכ״מ וכן מה דמבואר במכות ובחולין דזה שייך לגדר ניתק לעשה והוה מחלוקת בחולין שם זה היכא דקרא שם פיאה בקמה וא״כ חל עליו שם פיאה ואח״כ כילה אז לרבנן הוה ניתק לעשה מחמת הך דתעזוב ולר״י דס״ל מעיקרא משמע הוה ביטל ועבר על לאו דלא תכלה ומחמת גזל לא שייך גבי מתנות כהונה וס״ל דהן נגזלות עיין חולין דף קל״ד ודף קל״ח ע״ב ופקע ממנו הממון ומצוה נמי ליכא דמעיקרא משמע. וע״ש דף ק״ל ע״ב מה דאמר שם מדר״א ליקום וליתיב ר״ל דר״א ס״ל דכל הדברים שציותה התורה הוה ג״כ גדר ממונות ולכך ס״ל בשביעית פ״ה מ״ג גבי לוף דאף דהאיסור בטל מ״מ הממון של עניים לא בטל דזהו דבר בפ״ע ולכך ג״כ ס״ל בפיאה ובגיטין דף י״ב דיכול ללקט לצורך עני משום דהוה גדר ממונות אבל אנן לא ס״ל כן ולכך פוטר ר״י אם כילה פיאת קמה אבל אם לא קרא שם פיאה אז י״ל דגם ר״י מודה דצריך להפריש פיאה מעומרים וזה הוה חיוב חדש ועיין בתו״י יומא דף ל״ו ע״ב ע״ש ומ״מ י״ל דהלאו דלא תכלה לא תיקן וכעין מ״ש הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״ג דמכות גבי טמא שנכנס למקדש ובמ״ש פ״ב דב״מ על הך דדף כ״ו ע״ב על הך דנטלה לפני יאוש ע״ש ועיין מ״ש רבינו בהל׳ מלוה פ״ג ה״ג ושם אבאר זה. אך י״ל דיש נ״מ בין אם בשעה שכילה חישב שיניח מן העומרים ועיין בירוש׳ פיאה פ״ד ה״א במה דאמר שם גבי דלית ודקל אם הא דנותן פיאה לאחר התלישה אם הוא מחוור מה״ת או לא ואמר שם דנ״מ אם הקריאת שם פיאה צריך שיהיה למעלה רק שאח״כ מורידן או דיכול לקרות שם למטה וט״ס שם ונהפך מוכח דאסור מה״ת שלא לקרות שם פיאה אף אם דעתו לקרות שם פיאה אח״כ משום דזה הוה חיוב בפ״ע ולא מתקן וכן אמר שם דנ״מ לענין הוצאה אם על בעה״ב או על העניים דאם מה״ת קורא שם פיאה למטה ההוצאה על בעה״ב ואף דזה הוה רק עזיבה ומשמע שם דאף אם קרא שם פיאה מלמעלה ההוצאה על בעה״ב אף בלא טעם סכנה ועיין בהך דחולין דף קל״ד ע״ב דגבי תרומה דטבלא וכתיב שם נתינה אם אין שם כהן צריך להביאה לכהן מפני הפסד תרומה ע״ש. והנה רבינו ז״ל בהל׳ תרומות פי״ב הי״ז והוא מתוספ׳ סוף תרומות ובירוש׳ פ״א דדמאי מבואר שם דאם לא בא כהן והי׳ חיה אוכלתו צריך להביאן לעיר רק מפני חילול השם ונוטל שכר הבאתן מכהנים ובגמ׳ דחולין לא אמר כן ועיין בתוס׳ פ״ג דמעש״ש דאם עד שלא קרא שם הביאן לעיר ההוצאה עליו ואם משקרא שם ההוצאה על הכהנים וצ״ל דנ״מ בין מקום שרגילין כהנים לבוא לשם רק שפעם אחת לא באו וא״כ אף אם לא יתנם לכהן מ״מ כבר קיים מצות הפרשה וגם נתינה דזכה בהם השבט כמש״כ לעיל בהל׳ כלאים ובהל׳ ערכין ובהל׳ ע״ז גבי עיר הנדחת רק מחמת חילול השם מביאו לעיר ונוטל שכר הבאתו משא״כ היכא דאין כהן בא שם מעולם ושוב לא שייך בו דזכה בו כהנים כיון דאין דעתם על זה כלל וכמ״ש רבינו בהל׳ גזלה גבי הכופר בפקדון ונשבע והוה כמו מפריש לאיבוד אם לא יהי׳ חובה עליו להביאן לעיר וכעין דאמר בירוש׳ דדמאי פ״א ה״ב דאף דמאבדין את מיעוטו בדרכים מ״מ זה רק כשנעשה סיבה אבל לכתחילה להפריש כ״ש ולאבד לא דזה לא מיקרי הפרשה וה״נ כן. ועיין בירוש׳ מעש״ש פ״ה סה״א במה דאמר שם והיינו וקם לו ר״ל דכיון דלאחר הפדי׳ אינה ברשותו כלל לא חל הפדיון עיין תוס׳ קדושין דף נ״ו ע״א דאף דיכול לחלל מעש״ש של אחר מ״מ כאן לא מהני ועיין בירוש׳ פסחים פ״ג ה״ג וכ״מ בזה א״כ ע״כ מחוייב הוא להביאן לעיר לקיים מצות נתינה. ועיין בגיטין דף ל׳ ע״א במה דאמר שם ל״צ דאקון ור״ל כך דנתייאשו הבעלים קאי אכהנים ור״ל דהא מוקי לה שם במכירי כהונה וכיון דהם מכירי כהונה הוה כמו שבאה לידם התרומה וקיים מצות נתינה ולכך יכול להלוותם ולהפריש עליהם מחלקם ומשום דכל הכהנים מתייאשים מהם כמ״ש שם רש״י וכמבואר בב״מ דף י״ב ע״א ובב״ב דף קכ״ג ע״ב והנה זה שייך רק כשהי׳ דעת הכהנים על זה אז שייך גדר מכירי כהונה אבל במילתא דלא שכיחא לא שייך על זה כלל מכירי כהונה דאין דעתם על זה כלל וכעין הך דב״מ דף י״ב ע״ב גבי עבד נוקב מרגליות ע״ש ברש״י ועיין ב״ב דף כ״א ע״ב במה דאמר שם שאני דגים כו׳ ר״ל ג״כ זה דדעתו עליו ועיין תוס׳ קדושין דף נ״ט ע״א ועיין שבועות דף י״א ע״ב גבי אבודים דלא שכיחא ליכא בהם לב ב״ד מתנה וה״נ לא שייך בזה עשו את שאינו זוכה כזוכה ועיין תוס׳ כתובות דף ק״ב ע״א מ״ש שם בד״ה לברר אם שייך גבי פדיון הבן מכירי כהונה ע״ש וי״ל הטעם דזה מילתא דלא שכיחא כמ״ש התוס׳ בכורות דף מ״ט גבי שהחינו ועיין סוכה דף מ״ו לכך לא שייך בזה ועיין יומא דף כ״ו ע״א גבי קטרת כה״ג אך באמת גבי פדה״ב טעמא אחרינא משום דכל כמה דלא נתן אין עליו שם מתנות כהונה כלל לא שייך בו גדר מכירי כהונה. ועיין ב״מ דף ק״ב ע״א גבי יצא לו שם מציאה בעיר וה״נ סד״א גבי אקון דאז שפיר יש שם מכירי כהונה עליו עיין קדושין דף ס״ג ע״ב ובתענית דף י״ט ע״א קמ״ל דמ״מ אין בזה דין מכירי כהונה דזה הוה כמו דבר חדש ואין דעתן עליהם וגם לא שייך בזה עשו את שאינו זוכה כזוכה דלא שכיחא כמש״כ ועיין רש״י גיטין דף ל״ז ע״א ד״ה אלא ושם דף מ״ד ע״א וכ״מ ועיין מ״ש רבינו בהל׳ בכורים פ״ט הט״ז גבי מקום שאין בו כהן מעלה המתנות כו׳ והנה לכאורה ע״כ מיירי כאן במכירי כהונה וכמו שפסק רבינו בפ״ז מהל׳ מעשר דרק במכירי כהונה כן ועיין בתוספ׳ ספ״א דתרומות דאף במכירי כהונה ולוי׳ מותר רק בדברים האובדים ועיין חולין דף קל״ג ע״א גבי הך עובדא דרבא אך שם הוה לא לבעה״ב עצמו רק לאחר ומבואר בתוספ׳ פ״ז דדמאי ובירוש׳ פ״ג דגיטין דלאחר אינו רשאי מחמת דאין כהן עושה כהן ע״ש. עכ״פ צ״ל דהך דמתנות כהונה דמעלין בדמים מיירי במכירי כהונה דהוה כמו שהגיע לידם ומ״מ הדמים כ׳ רבינו דנותן לכל כהן שירצה והטעם דזה הוה כמילתא דלא שכיחא ולא שייך בזה מכירי כהונה ומשמע שם דע״כ צריך לעשות זה אף דבזה ליכא חילול השם דאין בו קדושה כלל כמבואר בתוספ׳ דחולין פ״ט דיכול ליתן אפילו לכלבא ועיין בכורות דף כ״ז ע״א דהיכא דמכרן הכהן לישראל יכול לאוכלן כמו שירצה בלא למשחה משא״כ אם נימא דזה הוה בגדר תקנה דמעלין אותו בדמים י״ל דצריך לאוכלם צלי ועיין תוס׳ זבחים דף ע״ה ע״ב ד״ה צלי ע״ש רק גבי פיאה דמקום שאין עניים יכולים ליטלו א״צ להניח כלל אך בדלית ובדקל אף דאם קורא שם במחובר א״א לעניים ליטלו מוטל החיוב עליו להורידם דאל״כ לא חל עליהם שם פיאה כלל וכאן מחוייב בפיאה דהא למטה שפיר עניים יכולים ליטלו לכך גם ההוצאה עליו וכמו גבי תרומה מקום שאין שם כהן יכול לבוא שם וכמש״כ ומה דבבכורות דף כ״ח ע״א גבי בכור בעל מום לא פי׳ שם רש״י שיהא מולחו ומצניעו ולא פי׳ שם להעלות אותו בדמים י״ל משום דהא בעי שומא עפ״י ב״ד כמו דאמרינן בפסחים דף י״ג וכ״מ וכיון דבכור אסור לשוקלו בליטרא שייך בזה חשדא עיין חולין דף מ״ד ע״ב וגם י״ל דזה הוה כמו איטליז כמ״ש רבינו בהל׳ עבדים פ״א ה״ה ע״ש. ובזה א״ש מה דמבואר בדברי הר״ש כאן פ״א מ״ג דגם לר״י אם לא נתן במחובר צריך ליתן בתלוש והרי בחולין דף קמ״א מבואר להיפך וע״כ כמ״ש דשם מיירי בשקרא שם פיאה וכילה וכאן מיירי בשלא קרא כלל וגם ר״י ס״ל לקמן פ״ד מ״ו דגבי שכחה לא תליא כלל עומרים בקמה ע״ש. והנה בירוש׳ כאן אמר דכיון דפיאות קמה א״צ ליתן פיאה על שיבולת הראשונה מחמת שהיא חייבה את השדה בפיאה ועיין תוס׳ נדה דף ל״ה ע״א בד״ה לעולם דראי׳ שני׳ של זב אף אם הוא מעיין מ״מ לא אמרינן דהוא עצמו יטמא מחמת שהוא מעיין של זב ע״ש ובתוס׳ ב״ק דף ע״ז ע״א דהוא עצמו טמא ומטמא ומצטרף ובשבועות בתוס׳ ד״ה אין עזרה שבא כאחת המנחה וקידוש עזרה ובירוש׳ פ״ג דיומא כאחת הן קדושין ומתקדשין וכבר הארכתי בזה בח״א בהל׳ אישות ואמר שם בירוש׳ דה״ה פיאות עומרים א״צ ליתן על שיבולת הראשונה משום דילפינן פיאת עומרים מפיאת קמה והנה אמאי לא אמר כמו דאמרינן בירוש׳ דחלה פ״ג ה״ה הובא בדברי רבינו ז״ל בהל׳ בכורים פ״ז ה״ט גבי שני ישראלים שעשו עיסה ע״מ לחלק נידחית ואף אם אח״כ השלימו פטורים ע״ש בהשגות משום דדבר שנראה ונפטר הוה כמו שקיים הדבר לא שפטור ועיין ברכות דף נ״א ע״א גבי אכל ושכח מלברך מה דמחלק מטבילה וכן מה דפסקינן דמי שנהג אבלות לפני הרגל הרגל מפסיקו גם כן משום זה עיין מו״ק דף י״ט ולכך רבינו בהל׳ ק״פ פ״ו ה״ט גבי יום קבורה דאינו תופס לילו וס״ל דגם לשאר קדשים כן ולא משום פסח עיין זבחים דף ק׳ ע״ב ורש״י פסחים דף צ״ח ע״א אך מ״מ ס״ל דכמו דפסקינן דאבל אסור לשלח קרבן כל ז׳ כמ״ש רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ב הי״א ה״ה דאסור לאכול קדשים ועיין יומא דף י״ד ע״א אטרודי מי לא מיטרד ע״ש בתו״י ובתו״כ פ׳ שמיני מבואר שם דאף בקרובי אם דלא הוה רק דרבנן מ״מ גבי קדשים יש עליהם שם אונן מחמת זה ומו״ק דף ט״ו ע״ב מ״מ אם נהג אבלות קצת מעיו״ט שוב אין עליו שם אבל כלל ועיין רש״י פסחים דף צ״ח ע״א ד״ה אלא מ״ש ובמת יום כו׳ אך זה תליא בהך דמו״ק דף י״ט ודף כ׳ ע״א ע״ש ומותר לאכול קדשים ביו״ט ולא הוה כמו אנינות דקדשים אסור אף ביו״ט עיין זבחים דף ק׳ ע״ב ברש״י אבל גבי אבלות לא ואף דמלשון רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ב ה״י לכאורה לא משמע כן מ״מ העיקר כמש״כ. והנה מלשון רבינו שם מוכח דאף קודם קבורה לאחר יום ראשון הוה רק מדרבנן וכן מוכח מלשון רש״י פסחים דף צ׳ ע״ב ודף צ״א ע״ב וכן מדברי רבינו בפיהמ״ש שם ובהוריות פ״ג אך מלשון הגמ׳ זבחים דף צ״ט ע״ב לכאורה לא משמע כן דנקט וקברו בי״ד אך באמת הדין הוא להיפך דאף דמבואר בזבחים דף ק׳ ע״ב דיום קבורה עצמו אסור בפסח זה רק כשנקבר אבל אם לא נקבר לאחר יום מתו מותר בפסח. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר׳ ורבנן בזבחים שם דלר׳ כ״ז שלא נקבר אסור בקדשים מה״ת. ועיין בירוש׳ פסחים פ״ח. וכן יהי׳ נ״מ להך דסוכה דף כ״ה ע״ב גבי תפילין לאבל ומאי קמ״ל הא זה מחלוקת דתנאי במו״ק דף כ״א אך יהי׳ נ״מ ליו״ט חוה״מ למ״ד דצריך להניח תפילין דהאיסור משום פאר ליכא ומשום מצטער איכא ובדברי רבינו בהל׳ תפילין משמע דהפטור הוא משום היסח הדעת ע״ש ולקמן בהל׳ ביאת מקדש אבאר זה. אך באמת נראה כך דאף לפי מה דמבואר כאן בירוש׳ ובחולין דף קל״ח דמהתחלת הקציר חל חיוב פיאה על השדה ודמי למירוח מ״מ אינו דומה ממש דהרי מבואר דגבי מעשרות אם מירחה ואח״כ הקדישה ואח״כ פדאה חייב וכן להיפך אם הקדישה ומרחה הגיזבר ואח״כ פדאה פטור וגבי פיאה מבואר בירוש׳ ספ״ב דאם קצר מקצת והקדיש הקמה וקצר הגזבר מקצת אותו המקצת שקצר הגזבר פטור מפיאה וכן להיפך אם התחיל לקצור ברשות ההקדש ואח״כ פדה את המחובר חייב בפיאה על המחובר וכן גבי מעשרות מבואר בדברי רבינו ספ״ב מהל׳ מעשרות דאם הקדיש עד שלא הביא שליש והביא שליש ביד ההקדש ואח״כ פדאן פטורין והך דסוף פ״ג דשם קאי לענין מירוח וכן מבואר בירוש׳ פ״ד דפיאה ה״ה ולענין פיאה נקט סתמא הקדיש קמה ופדה קמה חייב ומשמע דאף אם הקדיש עד שלא הביא שליש ופדה משהביא שליש חייב בפיאה ועיין תוספ׳ דמנחות פ״י ובדברי רבינו פ״ב דכאן ה״ז ע״ש. וכן נראה דה״ה אם התחיל לקצור ואח״כ קטף הקיטוף פטורה מן הפיאה וראי׳ לזה דהרי מבואר בפ״ב מ״ז דאם קצר חצי׳ וקצרוה לסטים חצי׳ פטור ומבואר שם בירוש׳ דאף אם קצרוה שלא לאבדה מ״מ פטור מחמת שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת וא״כ הלסטים לא קנו הקרקע וא״כ אין שם קצירה על מה שקצרו והוה כמו קוטף והטעם כך דהנה עיין בתוס׳ ב״מ דף כ״א ע״ב ד״ה פטורות דכ׳ בסה״ד דאם הקדיש קודם גמר מלאכה כו׳ והוא תמוה דזה מבואר בכ״מ במשנה דפיאה וחלה אך ר״ל כך דהנה בירוש׳ דמעשרות פ״א ה״א ס״ל שם לר״ח דהקדש דומה להפקר דאם הקדיש קודם גמר ופדה קודם גמר פטור והנה לכאורה קשה אר״ח ממשנה דפיאה וחלה דחדא מיירי בהקדיש קמה ופדה קמה וחדא מיירי בהקדיש שיבלים ופדה שיבלים וצ״ל כך דזה ודאי גם ר״ח מודה דאם מרחן אחר שפדאן חייבים רק דנ״מ דאם לא מרחן רק דלאחר פדיון קרא עליהם שם תרומה בזה י״ל לר״ח דלענין זה מהני ההקדש שיפקע ממנו מה שהי׳ יכול לקרות עליו שם תרומה ומעשרות ור״י לא ס״ל כן רק דאף קודם מירוח אם פדאן ועשאן תרומה ומעשר מהני ועיין בירוש׳ פ״ז דב״ק דמסיק שם דפדיון מן ההקדש לא הוה כמקח לענין קביעות מעשר ע״ש ובירוש׳ פ״ד דמעשרות ה״ד ע״ש. ופלוגתייהו כך דהנה עיין בתוס׳ קדושין דף ס״ב ע״א ד״ה אין מ״ש שם ארש״י דאמאי קודם שנגמרה מלאכתו הויא תרומה הא עדיין לא אידגן ע״ש ובמ״ש הר״ש ז״ל ספ״א דתרומות ובירוש׳ יליף שם מקרא דבן לוי צריך לתרום ת״מ מן הגמור הדא אמרו שיכול ליתן שיבלים כצ״ל ועיין רש״י נדה דף מ״ז ע״ב ד״ה כדברי דכ׳ שם דלהפריש מהם על טבל אחר אסור ותוס׳ יומא דף י׳ ע״ב דכ׳ ג״כ דלא יכול להפריש משלא נגמרה מלאכתו וכבר עמדו על זה התוס׳ שם והנה בפ״א דתרומות מ״ד מה דאמר שם דאם תרם זיתים על שמן לא הויא תרומה וכן פסק רבינו בהל׳ תרומות פ״ה הי״ח ורבינו חשב שם גם שבלים על חטים וע״ש בירוש׳ פ״א ה״ט אין לך אסור מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה אלא גורן ויקב ועיין בתוספ׳ מעשרות פ״ב דאף ר״א דס״ל דתרומה טובלת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו מ״מ בשבלים ובענבים מודה ובירוש׳ שם לא חשיב רק זיתים וענבים משום דזה תליא בהטעמים המבוארים בירוש׳ דתרומות פ״א ה״ד אם משום הטורח אם משום שהוא ממעט בתרומה ע״ש ועיין בירוש׳ פ״ד דגיטין דיליף מהך משנה דדבריהם עוקרין ד״ת ובגמ׳ דילן ביבמות דף פ״ט לא הביא מזה ראי׳ לר״ח וצ״ל כך דהנה בירוש׳ פ״א דפיאה ה״ו מבואר שם דהא דנקט דלאחר מירוח חייב במעשרות מפיאה שהפריש אבל תרומה אף לאחר מירוח פטור וע׳ תוס׳ סנהד׳ דפ״ח ע״א דכן כ׳ בשם י״מ והנה בכ״מ בירוש׳ מבואר הובא בתוס׳ שם וב״ק דצ״ד דהתרומה היתה ניטלת מן הגורן ולכך גבי אריס מבואר בתוספ׳ הובא בדברי רבינו בהל׳ תרומות פ״ד ה״י דיכול לתרום על חלקו של בעה״ב משום דכ״ז שהוא בגורן עדיין אריס כמו בעה״ב עי׳ ב״ק דקי״ג ע״ב וב״מ דף ע״ג ע״א וכ״מ בזה והא דממעטינן אתם ולא אריסין זהו רק לת״מ וע״ש בהשגות פ״ד הי״ד ועי׳ ביצה דף י״ג דאמר שם מה תרומה ניטלת מן הגמור. אך כך דהנה עיין בבכורות דף י״א ע״ב מבואר שם דיש חילוק בין ת״ג למעשרות דת״ג הוה חיוב נתינה לאחר הפרשה ולכך אף בלוקח טבלים ממורחים מן העכו״ם ומפרש ת״ג צריך ליתנם לכהן אף דבעכו״ם עצמו אין בו מצות נתינה לכהן ועיין ערכין דף ו׳ ע״א גבי עכו״ם שהפריש תרומה מכריו אם אמר כו׳ ועיין במנחות דף ע״ג ע״ב סתם עכו״ם לבו לשמים ובאמת לפי המבואר בירושלמי תרומות ספ״ג דגם ר״ש מודה דע״י הפרשת העכו״ם נפטר הטבל מן התורה רק דסבירא ליה דאין בו קדושה מה״ת וכמו גבי פיגול ונותר דבזה פסקינן כר״ש כמבואר בדברי רבינו ספי״ח מהל׳ פסוהמו״ק ועיין בזבחים דף מ״ה ובתמורה דף ג׳. ובאמת כך דהנה בתוספתא פ״ד דתרומות הוה שם מחלוקת כה״ג אם די בזה התרומה שהפריש הגוי או צריך עוד תרומה והטעם דהנה כ״כ בהל׳ מאכלות אסורות דיש גבי תרומה שני פעולות אחד מה שמתקן הטבל והב׳ מה שמקדיש התרומה והנה תרומת העכו״ם אין עלי׳ שם קודש ולכך יש שיטה בתוספתא דתרומות העכו״ם צריך להפריש עוד אחרת בשביל קודש ואמר שם דהא אם הפריש תרומה ואכלתן בהמתו אף דלא נהגא בו קדושה מ״מ יצא ידי תרומה וה״נ זה אך זה רק בשכבר נטבל דאז שייך בו שם קודש ועיין בתוספתא תרומות פ״ג דאמר שם דקודם גמר אין שם קודש על התרומה וכן נ״מ לפיאת חו״ל שנכנסה לארץ אף אם נימא דחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה דלא כשיטת רבינו בפ״א מהל׳ תרומות מ״מ שם קודש ליכא עליהם ונ״מ לענין הנאה של כילוי דטבל אסור וזה רק היכא דאיקרי קודש וכמבואר בירושלמי פ״ה דמעש״ש דגם טבל מיקרי קודש ולכך ס״ל לרבינו דאכילת ארעי מותר ליתן לבהמה מן הטבל אפילו בתוך הבית עיין בפ״ג דמעשרות ה״כ וכן אם תרם יותר מן השיעור ועיין ירושלמי תרומות פי״א ה״ה דאמר שם דהא דתנא מסלת בחטין כל שהוא רוצה מיירי שהפריש תרומה יותר מן השיעור ומעמידה על תרומתה ומ״מ אסור להאביד השאר כמבואר במשנה שם ועיין בספרי פרשת קרח פסקא קי״ז דאף דבר שאינו ראוי לאכילה צריך אתה להתנהג בקדושה וע״ש גבי קניבת ירק ובדברי רבינו פי״א ה״י ובתוספתא דמאי פ״ד וכ״מ ובסנהדרין דף קי״ב ע״ב גבי תרומה של עיר הנדחת. וכן נ״מ למש״כ לעיל במה שצריך להוליכה מגורן לעיר מפני חילול השם זהו ג״כ רק משום הך דקודש וזה רק אם תרם לאחר שנגמרה מלאכתו דאז נקרא קודש כמש״כ אך ר״ש ס״ל דאף לאחר גמר אם גמרן ישראל דחייב בתרומה אם העכו״ם הפריש נפטר הטבל ומ״מ על התרומה ליכא קדושה מה״ת משום דפסק כר״ש וכמבואר בהל׳ תרומות פ״ד הלכה ט״ו ומכל מקום מדרבנן גזרו משום בעלי כיסין שלא יאמרו שהטבל הזה הוא של עכו״ם ויוכל העכו״ם להפריש התרומה ויפטר הטבל והתרומה תהיה מותרת לזרים זהו ר״ל הגמרא במנחות דף ס״ז לכך מדרבנן שפיר יש קדושה על התרומה אבל מה״ת לא וא״כ ממילא לא שייך בו מצות נתינה לכהן מה״ת וזה ר״ל הגמרא בקדושין דף מ״א ע״ב דלר״ש עכו״ם ליתא בתרומה ר״ל לענין הקדושה אך זה רק אם כבר הפריש התרומה אבל בטבלים והתרומה הפריש הישראל צריך ליתנה לכהן אבל מעשרות ות״מ מוכרן לכהן וכמבואר בבכורות שם וכמו שפסק רבינו בהל׳ תרומות פ״א רק דנ״מ דאף דאנן פסקינן כחכמים דר״ע בחולין דף קל״ו דאזלינן בתר שליש הראשון וכן פסק רבינו בהל׳ תרומות אך זה רק היכא דנ״מ לענין איסור אבל לענין ממונות לא אזלינן בתר שליש הראשון כמ״ש רבינו בהל׳ תרומות פ״א הי״ב ע״ש דס״ל דמתנות כהונה הוה גם כן גדר ממון ולקמן אבאר זה. והנה רבינו בהל׳ מעשרות פ״ו הכ״א נקט לשון הגמרא בכורות דף י״א גבי ישראל שהי׳ לו כו׳ ולא כרש״י שם דלאו דוקא נפל וכן נקט מעשרן ומשמע דתרומה לא הוה שלו כמו גבי לוקח מן הנכרי ואף דבקדושין דף נ״ח מבואר דגם גבי תרומה כן הוה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ועיין בהל׳ תרומות פי״ב הט״ו דשם משמע דאף מדעת הבעלים אינו זוכה בתרומה קודם הרמה וכמו הך דחולין דף קל״א ע״א ע״ש בתוס׳ ד״ה דאתו ובהלכות מעש״ש פרק ג׳ הי״ז נראה דסבירא ליה דמ״מ שם קדושה אין בו ע״ש בכ״מ אך י״ל דלקמן בהל׳ מעשרות מבואר בפ״ג ה״כ דלאחר גמר קודם קבע אסור להפקיר והוא מהך דפ״א דפיאה מ״ו וע״ש בירושלמי דקאמר מתניתין דב״ש היא וט״ס הוא וצ״ל הך ב״ש המבואר בירושלמי פ״ג דמעש״ש ה״ו דאף קודם קבע לאחר גמר לא מהני ההפקר ע״ש אך אנן לא ס״ל כן רק דאסור להפקיר אבל אם הפקיר שפיר מהני אבל לאחר קבע אז לא מהני ההפקר דלאחר קבע יש על הטבל שם קודש אך זה רק לגבי תרומה אבל לגבי שאר דברים כגון מעשר ראשון י״ל דיש עליו שם קבע גם קודם ולכך מבואר בירושלמי כאן דלגבי תרומה פוטר הפקר לאחר מירוח משום דשם צריך שיהיה קודש וקודש לא הוה רק לאחר קבע משא״כ במעשר ראשון דלא הוה קודש ולפי״ז גם גבי מתנות שלא הורמו ג״כ כך אך מ״מ דיעבד גם לזה מהני הפקר וזהו כונת הירושלמי מעש״ש פ״ג ה״ה דמתחילה הוה סבר דירושלים הוה כמו קבע ובקבע לכ״ע ס״ל דכמו שהורמו דמיין ואח״כ אמר דרק משום חומרא דמחיצת וזהו כונת רבינו בהל׳ מעש״ש פ״ב ה״י ונ״מ דאין לוקה עליו אם אחר שהוציאו מירושלים קרא עליהם שם מעש״ש ואף דבמכות דף כ׳ מבואר להיפך י״ל משום דשם קאי אתאנה ותאנה סתמא הוה גמר אם לא שחשב לקצות ולכך פסקינן בפ״ב דמעשרות מ״ד דשם תרומה קובעת ולכך פסקינן גם כן גבי מעביר תאנים בחצירו לקצות דהוא אסור לאכול שמא ימלך דאמרינן שמא יבטל מחשבתו כיון דסתמא עומד לכך שיאכלם כך ועיין סוטה דף מ״ג ע״ב וזבחים דף צ״ד ע״א ובמשנה מעשרות פ״א מ״ה גבי כלכלה ור״ל אכלכלה של תאנים ולא כפי׳ הר״ש וע״ש בירושלמי פ״ד ה״ב בכלכלה של תאנים היא מתניתא ולקמן בהל׳ מעשר אבאר זה. עכ״פ חזינן דגבי תאנה הקבע שלה קודם ומה דבגמרא דילן במכות דף כ׳ לא משני כך משום דשם בברייתא המובא בירושלמי שם נקט סלי תאנים ע״ש ומה דבגמרא דמכות שם אמר שם רבינא כגון דנקיט לו בקניא מפרש שם רבינו דזה קאי אהך דר״י דאז לא קלט ירושלים גם סלי תאנים ועיין מש״כ בדברי רבינו בפ״ב מהל׳ מעש״ש ה״ח ע״ש עכ״פ כך דלאחר שנקבע אז הוה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ולאחר שנגמר אז י״ל דלא הוה כמו שהורמו ואף דמבואר בדברי רבינו פ״ג מהל׳ מעשר ה״א דאם אין דעתו להוליכו לביתו אסור לאכול ארעי זה רק מדרבנן וכמבואר שם פ״ד ה״ב וע״ש בפ״ב ה״א אך שם י״ל דהטעם משום מוכר וזה ר״ל הגמרא ב״מ דף פ״ח אם גמר קובע מה״ת דכ״ז שלא הוליכם לביתו לא מיקרי גמר וא״כ ממילא אם רוצה למוכרם שוב זה הוה גמר מה״ת או משום דכ״ז שלא ראו פני הבית או פני החצר מה״ת לא הוה קבע ולמסקנא מקח לא קבע רק מדרבנן וכ״ז שלא נכנס לבית או לחצר לא נקבע מה״ת כן משמע מרש״י ב״מ דף פ״ט ע״ב אך רבינו ז״ל ס״ל דזה שני דברים מה דקי״ל דלקוח פטור מה״ת ומה דמקח לא קבע זהו שני דברים ולקמן בהל׳ מעשר אבאר זה. והנה אף דכ״כ לעיל דקודם גמר אם הפריש אין עליו שם קודש כמבואר בתוספתא פ״ג מתרומות אך מדברי הגמרא ב״מ דף צ׳ מוכח שם דיש על מעש״ש שם ממון גבוה אף אם עדיין לא הוה גמר אך י״ל משום דשם קאי לר״מ ור״מ ס״ל במעשרות הובא בביצה דף ל״ה דאף קודם שנגמרה מלאכתו יש קבע ה״נ חל עלי׳ שם ממון גבוה משא״כ לדידן והנה כך דכ״כ דגבי תרומה מה שהכהן מפריש טבל של עצמו ונוטל לעצמו הוא ג״כ בגדר נתינה דנותן לעצמו וזהו כונת הירושלמי תרומות פ״ה ה״א אדליק ומה דנפל לשבטך נפל לך ר״ל כך דהנה לפי מה דמבואר רש״י שבת דף כ״ד ע״ב ודף כ״ה ע״א דהא דתרומה טמאה מותר בהנאה הוא רק לכהן ומותר ליהנות בשעת שריפתה מקרא דלמשחה להדלקה וזה הוה מתנות כהונה אבל דבר דאינו עומד לשרפה אם נטמא אסור ועיין בדברי רבינו בהל׳ תרומות פי״ב הי״ב דפסק גבי יין שנטמא קוברין אותו דמפרש כן הך דתמורה דף ל״ג ע״ב דלא כרש״י שם ותוס׳ שבת דף כ״ה רק כפי׳ התוס׳ פסחים דף כ׳ ע״ב ולא מטעם תקלה דהא שם נקט שופך לא יקבר וכמו בתוספתא ספ״ט דתרומות ורבינו נקט יקבר ולא כמו יין שנתגלה דפסק ג״כ דישפך אך ס״ל דנ״מ כך דגבי כהן דעליו המצוה בשריפה וכשיטת הריב״א בתוס׳ שבת שם רש״י שבת שם דקכ״ו ע״ב וכ״מ ואז מותר בהנאה אבל דבר דאינו יכול ליהנות בשעת שריפה קוברין אותו משום איסור הנאה אך כל זה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל דאין עליו מצות שריפה או שנטמאת קודם שבא ליד כהן דאז פקע הקדושה מיני׳ כמ״ש הרמב״ן ז״ל במלחמות פ״ג דב״מ על הך דדף ל״ח אז יכול לשופכן או לעשותם זילוף והנתינה לכהן לא הוה רק מחמת ממון לא מחמת קדושה ובאמת הא דקי״ל דהנאה של כילוי אסור לישראל בתרומה ולכהנים בטבל זה רק מחמת דצריך לקיים מצות נתינה וע״י הנאה של כילוי הוא גורם לבטל מצות נתינה דגם גבי כהן בשעה שהוא מפריש הוא מקיים מצות נתינה במה שנותן לו ולכך היכא דליכא מצות נתינה מותר שם גם הנאה של כילוי. ובזה א״ש שיטת רש״י בפסחים דף ל״ד ובע״ז דף ט״ו ע״א גבי כרשינן ועיין בר״ש פי״א דתרומות מ״ט וכן נ״מ דאם נימא דחטים של תרומה לא ידלק בהם אף דבגמרא הטעם משום תקלה אך באמת אין הפי׳ שם כן בגמרא רק דשמן הדין הוא כן להדליק כמבואר בירושלמי פ״ה דתרומות ע״ש ולכך קי״ל דשמן של תרומה טמאה אסור לסוך אף דשמן של מעש״ש שנטמא מותר לסוך כמבואר ביבמות דף ע״ד ע״ש רק משום דאסור לבטל מצות שריפה כיון דהמצוה הוא כן וזה רק בשמן אבל בזיתים טמאים אם מותר לעשות שמן להדליק זה הוה מחלוקת דתנאי בפי״א דתרומות וראי׳ לזה דהא בפסחים דף כ׳ ע״ב דאמר שם דשמן ת״ט נותנן בכלי מאוס כדי שלא יבוא לידי תקלת אכילה וניחוש דילמא יבוא לידי תקלת סיכה ובזה לא מהני כלי מאוס כמבואר בשבת דף נ״ט ע״ש וע״כ דהאיסור סיכה בשמן ת״ט כדי שלא לבטל מצות שריפה ואם נימא דאסור לשרוף שוב מותר לסוך וכמו שמן של מעש״ש אך כל זה בשמן אבל בפת מ״ט מדליקין דהא אינו עומד לשריפה ושוב ליכא בו הך מצוה דלמשחה ויהא אסור להדליק אך הטעם כמ״ש רבינו בהל׳ תרומות פרק י״ד הי״א והוא בירושלמי פ״ה דתרומות דבדבר שיוכל לאוכלו תכף יש בו חשש תקלה אם נימא דירקבו וא״כ פת יש בו חשש אם נימא דירקבו יותר מדאם נימא דישרף אבל חטים דאין דרכם לאכול חי שוב אין בהם חשש תקלה ברקבון יותר מבשריפה לכן סבירא ליה דירקבו ואידך סבר דגם חטים עומדים לשריפה והוה כמו שמן דמצותה בכך וחשש דתקלה דשריפה יעשה אותם שליקתא ומאיסתא כן הוא כונת הגמרא ועיין ברא״ש נדרים דף נ״ט דהטעם משום דדימוע קל ובירושלמי אמר שמא ימצא להעלותם וכהך דיומא דף ס״ו ע״א וא״ש גם כן מ״ש התוס׳ זבחים דף ע״א אמאי לא אמרינן גבי שור הנסקל דירעו ע״ש. ובזה י״ל דבפת נהי דצריך לשורפן מכל מקום אסור ליהנות בהם אבל בשמן וחטים לדידן שפיר מותר ליהנות בהם בשעת שריפה וכן מוכח מלשון רבינו בהל׳ תרומות פי״ב ע״ש. והנה אם נימא דמה שהכהן מפריש מטבל שלו אין עליו שם נתינה ולכך אין כאן מצות שריפה ולכך הוה סבר רשב״נ דאין לו להדליק דהוא היה כהן ואמר לו ר״י דזיל אדליק ומה דנפל לך נפל לשבטך ר״ל דאת נותן לעצמך וא״כ יש עליך מצות שריפה בגדר למשחה ויהי׳ נ״מ ג״כ דלהסיק תנור וכיריים בפת של תרומה אסור וזהו כונת הירושלמי בתרומות שם דאמר ישרופו עצמותיו ולכך בפ״ב מהל׳ תרומות הלכה י״ד כתב שם רבינו אם היה דגן וכיוצא בו מסיקין ומשום דשם מיירי בשנטמא קודם נתינה לכהן דאז תחילת הנתינה לזה וכן בשמן רק להדלקה ועיין תוס׳ ב״ק דף ק״א ע״א אם שמן עיקרו עומד להדלקה ג״כ וגבי ת״מ נקט רבינו בסוף פ״ב מהל׳ תרומות רק יהנה בעת שריפתה בהלכה ט״ו והוא מהך דב״ק דף קט״ו ע״ב דשם קאי את״מ ובאמת גבי מעשר הנה פסק רבינו בפ״א מהל׳ מעשרות ה״ג דאף לדידן דקי״ל דאין נותנין מעשר לכהנים מ״מ מה שהם מפרישין שייך להם וכן גם הת״מ וא״כ לפי״ז חזינן דגבי מעשר אין הדין נתינה תלוי׳ בהפרשה דהרי הכהנים אף דהם צריכים להפריש מ״מ ליכא בהם גדר נתינה דלעצמן אין שייך גדר נתינה דאין נותנים מעשר לכהן ועיי׳ בירושלמי פ״ה דמעש״ש דמבואר ג״כ כשיטת רבינו דאין מוציאין מעשר מכהן ללוי. ועיין תוס׳ פסחים דף ל״ח ע״א ד״ה אתיא דמוכח דס״ל דמה שהכהן נוטל לא הוה בגדר נתינה דאל״כ הא גבי טבל עדיין לא שייך בו גדר נתינה ויש לדחות. וברש״י קדושין דף נ״ח ע״ב ד״ה ה״ג שכ׳ דרק אם נימא דמעשר לכהנים אז שייך לומר גם אנפל לו מבית אבי אמו כהן טבלים דהמעשר שלו ע״ש ומשום זה דלא שייך לומר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין רק היכא ששייך בזה גדר נתינה וכה״ג וכעין שכתב התוס׳ סוטה דף כ״ה ע״ב גבי כל העומד לפדות משא״כ גבי כהנים במעשרות דרק גדר פטור לא שייך זה ולא הי׳ עליו מעולם המצוה של נתינת מעשר כלל ובזה א״ש הגירסא דבכורות דף י״א דנקט דוקא דהכהן נפל לו מישראל גם גבי טבל משום דנ״מ למעשר וגבי מעשר בכהן גופה לא שייך כלל גדר כמו שהורמו ולכך נקט לה כה״ג דכבר היה עליהם שם כמו שהורמו ובזה א״ש לשון רבינו בפ״ו מהל׳ מעשר הכ״א ועיין במה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ גנבה פ״ב ה״ד גבי טבל אם משלם כפל דרבינו לא כתב דמשלם כפל ומשום דבאמת דבקדושין דף נ״ח נקט הגונב ולא נקט שאכלו ובנדרים ובתוספתא דמעש״ש נקט אכלו ונ״מ די״ל דאף דקי״ל כמו שהורמו דמיין זה רק אם אח״כ נתקיים הדבר שהורם אבל כאן שלבסוף נאכל הטבל לא אמרינן זה וכעין מ״ש התוס׳ חגיגה דף ד׳ ע״א גבי מחוסר גט שחרור ובזה א״ש ג״כ דברי הגמרא חולין דף קל״א דאתא לידו כו׳ ע״ש בתוס׳ אך באמת ר״ל דכיון דלבסוף אכלם שוב לא הוה כמו שהורמו כלל ולכך פטור וא״ש דברי רבינו ג״כ בפ״א מהל׳ מעשר שהביא זה והוא פסק דהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם וע״כ כמש״כ ולכך בנדרים דף פ״ה לא מוקי כמו בקדושין דף נ״ח בשנפלו לו מבית אבי אמו כו׳ דכיון דלבסוף לא נתקיים זה לא שייך זה כלל וא״כ עיקר הטעם משום קנס ועל זה לא שייך לשלם כפל. אך יהי׳ נ״מ אם אכל טבל של כהן דאז לפי מש״כ דגבי תרומה גבי כהן ג״כ בגדר זכי׳ וכל זמן שלא נתקיים הדבר לא זכה בו משא״כ גבי מעשרות כיון דהוה רק בגדר פטור שפיר י״ל דהכהן עצמו הוה שלו ודברי רבינו בהל׳ אישות פ״ה דנקט שם גם מעשרות שנפל לו מבית אבי אמו כהן י״ל דמיירי כהך דבכורות דף י״א וכמש״כ וכן יהיה נ״מ למה דמבואר ביבמות דף צ״ט ע״ב גבי נתערב ולדה דלא נקט שם רק דין תרומה ובמעשר היך הדין גבי ספק. והנה זה נראה דגבי בכור בהמה טהורה דחולין דף קל״ד צריך ליתנו לכהן ולא כהך דיבמות דף צ״ט ע״ב וראי׳ מדלא פלגינן לתרי בבי כמו גבי פטר חמור חדא להפדיון וחדא להנתינה והטעם משום חשש הך דתוס׳ נדה דף כ״ה מחמת גיזה ועבודה וכעין מ״ש רש״י סוטה דף מ״ח ע״א גבי ת״מ של דמאי ועיין בירושלמי חלה פ״ג ה״ה דהוה שם מחלוקת ובערלה פ״ב ה״א דאמר שם טעם אחר מה דאינו נוטל דמים מן השבט ולא דמי להך דבכורות דף כ׳ כמ״ש ביבמות דף ל״א ע״א דאין חשש בזה לומר קמו רבנן וע״ש בתוס׳ דף כ״ד ע״א ד״ה וספק ועיין בדברי רבינו בהל׳ מעשר פי״ג הכ״א דנותנין לכהן התרומה וכן הוא בתוספתא ומהך דבכורות דף י״א ע״ב גבי המפקיד פירותיו אצל עכו״ם מוכח להיפך דנוטל דמים מן השבט ובאמת מן הירושלמי דמאי פ״ג ה״ז משמע דטעמא דר״ש משום דס״ל דגם בת״ג אמרינן אתינא מכח גברא כו׳ ע״ש בפ״ה בירושלמי אך לגמרא דילן קשה וצ״ל ע״כ כתירץ הגמרא חולין דף קל״ד משום חזקת חיוב וה״נ בהך דין של רבינו בסוף פי״ג מהל׳ מעשר מחמת מוחזק אך א״כ גם גבי מעשר ראשון כן וצ״ל דהא דר״ש חייש לספק החליפם זה רק כעין שכתב התוס׳ בכורות דף ט׳ גבי פ״ח דגם משום חששא מועטת מפריש טלה כיון דאין לו הפסד וה״נ כיון דמוכרן לכהן גם משום חששא מועטת צריך להפריש משא״כ אם נימא דצריך ליתן שוב לא ניחוש כלל אך מ״מ גבי בכור י״ל דצריך ליתנו לכהן משום חשש תקלה משא״כ בהך דיבמות דף צ״ט ע״ב לא שייך זה החשש וגבי תרומה לפי מש״כ דגבי כהן הוא נוטל ג״כ מגדר נתינה י״ל דכאן עדיף דהמקיים מספק גם המצות נתינה משא״כ גבי מעשר דהוה רק גדר פטור י״ל דגבי ספק כה״ג צריך ליתנו ללוי אך יש לומר להיפך דגבי מעשר שייך לומר חזקה משא״כ גבי תרומה דממ״נ אין בה רשות הראשון דהכהן הוא ג״כ בגדר קבלה לא בגדר פטור וכעין שכ׳ התוס׳ ב״ב דף פ״א ע״ב ובקדושין דף ע״ט ע״א גבי קידשה עצמה וכ״כ בזה. ובאמת כונת הגמרא חולין דף קל״א ע״ב גבי דבר שבקדושה מוציאין יש לומר דקאי אספק היכא דליכא חיוב נתינה רק מ״מ משום חשש תקלה והא דבתוספתא דיבמות פ״ח אמר שם דר״י אמר דמוכר את התרומה ומשמע דת״ק לא ס״ל זה אך באמת שם קאי אמורם מן הקדשים ור״י לשיטתי׳ בקדושין דף נ״ב ע״ב דיכול לקדש בחלקו ע״ש אך עיין בבה״ג בהל׳ חלה גרס שם אין מוכרין את כו׳ עכ״פ גבי מעשר לא הוה בגדר נתינה רק פטור ועיין בתוספתא פ״ו דדמאי דאם קיבל שדה מכהן המעשרות צריך ליתן לאחר ולא אמרינן דיתן להכהן וצ״ל דאף דקי״ל התורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו זה רק אם הוא תורם ולא מחמת דהפירות שלו וזה נ״מ בין הטעמים ע״ש ברש״י ובר״ן וברא״ש נדרים דף ל״ו ע״ב ובתמורה דף י׳ וב״ב דף ס״ג ע״א וא״כ נמצא דגם גבי כהן הישראל הוא שנותנם לו וגבי מעשר לא שייך זה וכן יהיה נ״מ להחצי המעשר שנותן לכהן אם הכהן צריך ליתנם ללוי או אם מעכבם לעצמו כיון דחל עלי׳ מצות נתינה אך י״ל דזה דמי לכהן שירש מאבי אמו ישראל טבלים ממורחים ואח״כ הורישן לישראל דהמעשרות שלו אף דכבר נתחייב בנתינה כיון דאמרינן מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כמש״כ ועיין בספרי פרשת קרח פסקא קי״ט דהוה מחלוקת דר״י ור״י אם גבי מעשר אמרינן דהשם נתנן ללוי ע״ש ובסוף פסקא קכ״ב מחלוקת שם דר״י ור״י אם שייך גבי לוים הך דלא תמותו ר״ל הך דמסייעים בבית הגרנות ויהיה נ״מ ג״כ אם בן לוי ממזר אם נוטל במעשר עיין גיטין דף נ״ט ע״ב דמוכח שם דלוי שלקח ממזרת פקע מהבן קדושת לוי׳ ובערכין דף ל״ג ע״ב משמע ג״כ כן דאין עליו דין לוי ובתוספתא פ״ח דיבמות מחלק בין לוים המזוהמים מאמם דנותנים להם מעשרות ובת לוי׳ אין נותנים לה אם אמה ממזרת ועיין יבמות דף צ״א ע״א גבי זונה ושם דף ע״ד ע״א דלר״מ ערל אסור במעשר אף דטמא מותר כמבואר שם דף פ״ו וצ״ל דטמא זב ומצורע דהוה טומאת הגוף לר״מ אסור במעשר וה״ה ערל ועיין בכורות דף מ״ז ע״א דמ״מ יש עליו שם לוי פסול אף אם הוא ממזר ועיין ירושלמי יבמות פ״י דס״ל דכהן בן גרושה עכ״פ יש עליו דין לוי לענין מעשר לחד שיטה ובכתובות דף כ״ה ע״א מבואר בגמרא להיפך דאינו נוטל מעשר וגם שם לוי אין עליו. והנה עיין בהך דיבמות דף צ״ט ע״ב ובדברי רבינו פי״ב מהל׳ תרומות מבואר דאף דגבי קק״ל אשה וקטן אף דאוכלים מ״מ לא בגדר חלוקה כמבואר קדושין דף נ״ג ע״א ובתו״כ פרשת שמיני פ״א פ״א דבנותיך רק בגדר מתנות וכן מבואר בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פ״י הי״ז וה״ט דרק אוכלים אנדרוגנוס ואשה וקטן אבל לא חולקים אך מ״מ אפילו למ״ד בחולין דף כ״ד ע״ב דאינו נכנס לעבודה עד שיהיה בן עשרים או עד שיתמלא זקנו והנה מתוספתא דחגיגה מוכח בפ״א דלר׳ דס״ל עד שיהי׳ בן עשרים אף דזה אינו מעכב כמבואר בחולין שם מה״ת גם לחלוק אינו חולק אך בתוספתא פי״א דקרבנות מבואר להיפך דלחלוק לכ״ע משיביא שתי שערות וזהו כונת התו״כ דבניך לחלוקה דאי לאו הכי בודאי חולק רק דר״ל אף דאינו ראוי לעבודה לגמרי ועיין בירושלמי ספ״ג דסוכה אך כל זה לענין קדשי מקדש אבל לקדשי גבול גם קטנים נוטלים בתורת חלוקה כמבואר בתוספתא פ״ד דפיאה רק בתרומה משום השמירה אין נותנים להם כמבואר ביבמות ובסוכה דף מ״ב ונ״מ דלשאר מתנות כהונה לא איכפת לן וגם לטמא ניתנים כמבואר בתוספתא דפיאה שם ולענין נשים באמת זה תליא בהך דחולין דף קל״א ע״ב גבי מתנות כהונה ע״ש. ובאמת נ״ל דלענין עם שפיר הנשים בכלל ולא ככהנים ולוים דבהם אין שייך כלל דין של מתנות כהונה גבי זרוע ולחיים אבל גבי כהנות שפיר יש להם דין מתנות דהם בכלל עם רק דיכולין ליטלן לעצמן ולא הוה כמו גבי פדיון הבן דבפטר רחם תליא רחמנא ועיין סנהדרין דף נ״א ע״א גבי בת כהן גבי שבת ע״ש ונ״מ נמי לענין כהנות ביוהכ״פ במה הם מתכפרות כיון דאינם שוקלין וגם כל הנשים כן ועיין שבועות דף י״ד ע״א ובחולין דף קל״א ע״ב דצריך ריבוי לכפר על עבדים ע״ש ועיין תוס׳ יומא דף נ׳ ע״ב ד״ה או דילמא וסוכה דף כ״ז ע״ב גבי סוכה ובירושלמי פסחים פ״ז ה״ו דממעט שם נשים מונסלח ובספרי פרשת בהעלותך דמרבה שם גרים שמתכפרים אם חטאו עם כל שבט שהוא דר בתוכו ע״ש בפיסקא ע״ח ועי׳ בהשגות הראב״ד ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״י גבי כהנות ור״ל משום דס״ל דהך דכל הנשואות לכהנים קאי רק אמנחת סוטה וא״כ לא משכחת לה בפנוי׳ ועיין בירושלמי ספ״ח דיבמות גבי אנדרוגנוס כהן במנחה. ויהיה נ״מ ג״כ לפטר חמור של כהנת עיין ברא״ש סוף בכורות ובראשונים ועיין ירושלמי תרומות פ״ו ה״ב אך שם י״ל כמו הך דבכורות דף י״א ועיין תוספ׳ דביכורים פ״ב דמבואר שם דאנדרוגנוס חולק בקדשי הגבול וה״ה גבי ישראלית שנשאת לכהן נוטלת גם כן בתורת חלוקה וכמבואר ביבמות דף פ״ו ע״א דנותנת רשות לתרום ר״ל אם נימא דלא כאבא אלעזר בן גמלא דהישראל יכול לתרום ת״מ רק בשלוי נותן לו רשות דהוה כמו שהגיע לידו וכמבואר בגיטין דף ל׳ וקמ״ל דגם אשת לוי נעשית כלוי׳ עצמה ואם נותן לה מקיים מצות נתינה ולכך גם היא נותנת רשות אבל ארוסה אוכלת רק גדר קנין לא בגדר עצם והוה כמו עבד עיין תוס׳ יבמות דף ס״ח ע״א וכ״מ ואינו מקיים בזה מצות נתינה. ובאמת הא דלא משני הגמרא בבכורות דף מ״ז ע״א למ״ד דלוי׳ אין בנה נפטר מפדיון הבן מה דמקשה שם מהמשנה דכהנת דלא מצי לאוקמא בשילדה מנכרי כמבואר שם ואמאי לא מתרץ לה לשיטת התוס׳ קדושין דף ח׳ דגם בפדיון הבן יכול ליתן לכהנת וא״כ י״ל דכהנת שילדה בן מישראל אף דאינו נפטר מתורת הפדיון מ״מ יהי׳ כמו שהיא פדתה אותו [השמטה כך גבי כהן שמת והניח בן חלל ע״ש ברש״י דזכה האב בפדיונו אך באמת שם הטעם כיון דמוטל החיוב על אביו הוה כמו שפדאו אביו ע”כ השמטה] וכעין דאמרינן שם דף י״א ועיקר הפדיי׳ גבי פדה״ב הוא הנתינה לכהן והוה כמו שנתן לעצמו וזה שייך רק גבי אב דמחוייב לפדות בנו אבל גבי אם דאינה מחוייבת לפדות בנה לא שייך כלל לומר דהוה כאילו פדתה אותו דאין מוטל עלי׳ החיוב כלל וגרע יותר מתוך ל׳ וקושית התוס׳ שם בד״ה הבן הוא מנתגיירה מעוברת.

ולענין ביכורים אם נשים נוטלות חלק ואף דמבואר במנחות דף פ״ד ע״ב דנשים אוכלות זה לא בגדר חלק רק כמוקדשים ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דביכורים פ״ג ופ״א וחלה פ״ד ותרומות פ״א אם הם כקדשי מקדש ושייכים לאנשי משמר ואז אין נשים וקטנים חולקים בו ואם הם כקדשי הגבול יש להם ג״כ חלק ועיין מ״ש רבינו בהל׳ בכורים פ״א ה״י וי״א דנ״מ אם ניתן לאנשי משמר או לכל כהנים ושם נקט רבינו דראשית הגז ניתנת לנשים כתרומה וא״כ לפי״ז אם היא נשאת לישראל אין נותנין לה אף דלית בה איסור דגבי תרומה ודאי דבת כהן שאסורה לאכול בתרומה צריכה ליתנה לכהן אחר ואף דאם אכלה אינה צריכה לשלם רק את הקרן זה הוה מחמת מתנה לא מחמת גזל ובאתא ליד כהן ואף דלכאורה הא הוה כמו מזיק מתנות כהונה לקמן אבאר זה אך נ״ל דבת כהן שנתעברה מישראל בזנות שם אינה נפסלת ממש לענין דהיא צריכה לקיים מצות נתינה לכהן אחר רק דהיא אסורה לאכול ועיין בירוש׳ פ״ז דיבמות ה״ד עשו אותו כממש לפסול וגם נ״מ אם חוזרת לחזה ושוק וכן יהי׳ נ״מ לארוסה לישראל אם חוזרת לחזה ושוק עיין יבמות דף פ״ז ע״א דלרבא דיליף מהך אתך א״כ גבי ארוסה שפיר חוזרת אך התוס׳ שם דף ס״ח ע״א כ׳ שם דאינה חוזרת גבי ארוסה. ועיין תוס׳ יבמות דף פ״ו ע״ב דהיכא דאסורה לו א״א ליתן לו בגדר מתנה ע״ש אך רבינו בהל׳ בכורים ספ״י כ׳ להדיא דראשית הגז הוה כמתנות בהמה דנותן אותה לכהנת אפילו נשואה לישראל ע״ש ותוס׳ חולין דף קל״ב ע״א וכן יהי׳ נ״מ לבכור בעל מום וכ״כ בזה אם זה גדר מתנה בפ״ע או מחמת בכור תם. וא״כ לפי״ז גבי לויים ודאי יכולים ליתן מעשר לקטנים ולנשים והך דתוספ׳ דיבמות פ״ז גבי בת לוי מן הנתינה כו׳ אפשר לומר דקאי אאשת לוי דאז כיון שצריך להוציאה אין חולקין לה אך באמת כך דהנה עיין בירוש׳ תרומות פ״ח ה״ב מבואר שם כך דהוה מחלוקת דרב ור״י אם גבי קדשי הגבול אם בן גרושה ובן חלוצה קודם שנודע פסולו אם יש שם כהן עליו ונ״ל דר״ל אם קיים מצות נתינה עיין בפסחים דף ע״ב ע״ב לכך ס״ל לרבינו בהל׳ תרומות פ״י הי״ב וכן בירוש׳ שם מבואר כן ר״ל ג״כ דמצות נתינה לכהן לא קיים כיון דמ״מ הוא חלל וא״כ צריך לשלם הקרן לכהן לא בגדר כפרה רק בגדר ממון ולכאורה ע״כ מיירי בתרומה שזכה בה כהן דאל״כ הוה כמו מזיק מתנות כהונה דפטור כמבואר בחולין שם אך י״ל דכיון שנטלן מבעלים מחמת שהי׳ סבור שהוא כהן הוה כאילו זכו בו הכהנים ולכך צריך לשלם לשבט וזהו כונת הגמ׳ בחולין דף ק״ל ע״ב גבי מה דמקשה שם מהך דר״א לכשיבוא לביתו ישלם ואמר שם כו׳ מדר״א ליקו וליתיב ר״ל כיון דר״א הי׳ מותר ליקח אז דהוה עני וא״כ כשלקט כבר זכו בו עניים ולכך הדין כיון דהוא יודע שלבסוף יתעשר הוה כזכו בו עניים וצריך לשלם ולא דמי לגזל דשם נתכוון לגזול ובזה א״ש הך דב״ק דף צ״ג גבי ארנקי של צדקה דאמר שם משום לשמור ולא לחלק ע״ש ברש״י ואמאי לא הוה כמו מזיק מתנות כהונה וע״ש דף קי״ז ע״ב ובדברי רבינו פ״ה מהל׳ שאלה ה״א דאמר שם דגם אם פשע פטור ולא הוה כמו הקדש והטעם משום דאין לו תובעים ומשמע דאם הזיקו בידים חייב ואמאי וצ״ל ג״כ דכיון דאתא ליד גבאי שוב פקע מהם דין מתנות כהונה והוה כמו ממון עניים. עכ״פ זה הוה מחלוקת דאמוראי בירוש׳ אם גם גדר מתנה קיים אם נתן לבן גרושה קודם שנודע פסולו או לא ונ״מ לפדה״ב כה״ג ועיין בספרי פ׳ ברכה פיסקא שנ״ב מה דיליף מהך קרא דחילו ע״ש ועיין ברש״י תענית דף י״ז ע״א גבי מה דאמר שם ויודע שבתי אבותיו קבועים ע״ש דמבואר דאם לא היה קבוע במשמר לא היה יכול לעבוד וכ״כ בזה בח״א ובח״ב בהל׳ ערכין דזה תליא במחלוקת אם לא היה במשמר אם יכול לעבוד די״ל דרק אם נתחלק במשמרות אז זכה כל אחד בשלו ואינם יכולים לעבוד במשמר אחד וראי׳ לזה ממש״כ לעיל בשם תו״כ דמרבה בניו לחלוקה וממ״נ היכי מיירי אם הם מהמשמר פשיטא וע״כ כמש״כ דמיירי שהם פחותים מעשרים ואינם מניחים אותו אחיו הכהנים לעבוד ומ״מ זכה בתורת חלוקה מחמת אביו אף דאין זה משמר שלו. אך זה נראה דהא דקי״ל דעבודת בן גרושה כשר זה רק כשהיה קבוע במשמר והוחזק וכמבואר בתענית הנ״ל אבל אם לא היה מוחזק אז הוה כפסול מעיקרא וכמבואר בירוש׳ דתרומות פ״ז דפסול משעת לידה צריכה לשלם גם חומש רק גבי ב״ג כיון שהוחזק צריך לפוסלו בב״ד אבל אם לא הוחזק הוה כפסול מעיקרא וא״כ לפי״ז גבי אשה וקטן אם נתברר שהיו מפסולים שוב בטלה הנתינה וזהו כונת התוספ׳ ביבמות דגבי לויים צריך ג״כ הוחזק ועיין בבכורות דף ל׳ ע״ב דגם גבי לוי צריך לקבל עליו דברי לוי׳ ע״ש ברש״י ד״ה דברי לוי׳ דג׳ דברים צריך לקבל שירה ומשרת ומשוער ומשרת ר״ל השמירה. והנה מרש״י חולין דף כ״ד ד״ה והא דמשמע שם לכאורה דגבי לויים לא בעי גדול ובערכין דף י״ג ע״ב לפי שיטת רש״י מבואר שם דקטן פסול ועיין בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ג ה״ז אך רבינו באמת לא מפרש הך משנה דערכין כן אך מפרש דקאי אכהן וכמבואר שם פ״ה הט״ו ובפיהמ״ש שם רק רבינו יליף מהך דחולין ושיטת רש״י שם או די״ל דר״ל לענין בן עשרים ובאמת עיקר הטעם דבן עשרים כדי שיצא מכלל ספק סריס עיין נדה דף מ״ז ע״ב לר׳ דס״ל כן ובכהן הוה זה פסול כמבואר בתוספ׳ פ״ה דבכורות ע״ש וגבי לוי לא שייך זה אך י״ל משום קול עי׳ יבמות דף פ׳ ע״ב וזהו כונת רש״י גם מ״ש המפרש בתמיד דף כ״ז ע״א דשמירה לא בעי בן י״ג גם גבי כהנים דזה לא מיקרי עבודה אך באמת שם ר״ל בפחות מבן עשרים וזה תליא אם שמירה מיקרי עבודה ועיין תוס׳ יומא ד״י ועירובין דכ״ג דס״ל דשמירה לא הוה רק בלילה והמפרש ריש תמיד ס״ל דהוה בין ביום ובין בלילה ובדברי רבינו פ״ח מהל׳ בית הבחירה ה״א ב׳ ועיין ב״מ דצ״ג ע״א אם משמר כעושה מעשה דמי ועיין מנחות דפ״ז ע״א גבי שמירה ע״ש וגם אם נימא דהוה עבודה אם שייך בזה הך דערכין דף י״א אם עושה עבודה זו אסור לעשות עבודה אחרת דהרי רש״י שם כ׳ דמשה הי׳ משורר וגם הי׳ שומר כמבואר בתמיד ואף דבאמת לכאורה דברי רש״י שכ׳ בערכין שמשה הי׳ משורר הוא מבואר בחולין דף כ״ד דבאוה״מ מבן חמשים הי׳ פסול וצ״ל דרק לעבודה בכתף ועיין סוטה דף י״ב ע״ב גבי משה ועיין בס׳ המצות לרבינו ז״ל ובדברי הרמב״ן בשורש שלישי שם. ובאמת נ״ל דהא דמבואר בגמ׳ דנדרים דל״ז דפיסקי טעמים לאו דאורייתא לאו למימרא דהם אינם מסיני ועיין בחגיגה דף ו׳ ע״ב למאי נ״מ כו׳ ובזבחים דף קט״ו ע״ב ברש״י ד״ה ופסקי׳ ועיין תוס׳ ב״ב דף י״ד וברכות דף ס״ב ובכ״מ ועירובין דף כ״א ע״ב ובירוש׳ ספ״א דיומא אך כך דמסיני ניתנו לצורך שיר של הלויים כיון דעיקר שירה בפה והוא הטעמים וא״כ זה לא הי׳ נצרך אלא למשה בלבד שהוא הי׳ משורר אז וזהו כונת המכילתא פ׳ יתרו שבנעימה שהי׳ משה כו׳ וזהו ג״כ ר״ל הגמ׳ דברכות דף מ״ה ע״א בקולו של משה ע״ש ור״ל כמש״כ ובמ״א הארכתי בזה. או י״ל דאף אם נימא דשמירה הוה עבודה מ״מ הא מבואר בתמיד דף כ״ז דחד מקום יש דבאמת די בחד שומר רק משום צוותא בעלמא בעי שני שומרים ובזה י״ל דדי גם בקטן ועיין במס׳ פרה פ״ח מ״א אם שני שומרים צריכים שיהיו שניהם ראויין ובפ״ז שם מ״י בהך מחלוקת דר״א ורבנן ועיין בדברי רבינו בפ״ד מהל׳ סוטה דכ׳ שם דפ׳ סוטה אם כתבה כהן קטן פסול ומשמע שם מדברי רבינו דלא משום דבעי לשמה כמו גבי ס״ת רק משום כהן דאין עליו שם כהן ועיין חולין דקל״ג ע״א דחשיב לה מן העבודות המסורות לבני אהרן השקאת סוטה. ועיין בדברי רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ג ה״ט דגם בלויים הוה משמרות וכן מבואר בתוספ׳ דתענית ועי׳ במ״ש רבינו בהל׳ ביכורים פ״א דהא דמבואר בגמ׳ דכל שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה לאו דוקא בקדשי המקדש אלא אף בקדשי הגבול ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספ׳ פ״ב דדמאי דר״ש ורבנן אם גם בקדשי הגבול כן ולכך שינה רבינו הלשון ועיין סנהדרין ד״צ ע״ב וברש״י פסחים ד״ג ע״ב ד״ה שחץ ע״ש ויהי׳ נ״מ ג״כ ללוי במעשר אם שייך בו ג״כ זה דאינו מודה ועיין בבכורות דף ל׳ ע״ב ובהך דחולין דף קל״ב ע״ב גבי הך דר״ח דמשמע שם דגם במתנות גבולין כן וזהו המחלוקת דר״י ור״י בספרי הנ״ל וכן יהי׳ נ״מ אם גבי מעשר צריך ג״כ לעשר מן היפה דכל היכא דבעי גדר נתינה בעי זה וכ״כ בזה לעיל בפ״א מהל׳ כלאים. והנה עיין במה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בפ״ו מהל׳ מעשרות הט״ו גבי כהן ולוי שלקחו פירות מישראל לאחר מירוח דמוציאין התרומות ומעשרות מידם דס״ל להראב״ד ז״ל הטעם משום דמנתא דכהן לא זבני לך וכ׳ שם הראב״ד ז״ל דלכך שם בהל׳ ט״ז גבי כהן ולוי כו׳ דאם מכרו לאחר גמר מלאכה התרומה ומעשר ללוקח משום דכבר זכה בו המוכר וא״כ לפי״ז הי׳ הלוקח יכול למכור התרומה והמעשר לאחר דהוה כמו ירש טבלים ממורחים מכהן ובאמת בתוספ׳ שם פ״ז דדמאי נראה שמחלק בין מעשרות ובין תרומה ות״מ דמעשרות הם שלו ותרומה ות״מ נותנם לכהן וצ״ל כמש״כ דגבי תרומה לא זכה רק לאחר הפרשה ואף דבקדושין דף נ״ח מבואר דגם גבי תרומה כן וכמש״כ י״ל כך דכ״כ במה דרבינו בפ״ו מהל׳ מעשר נקט דוקא לשון הגמ׳ דבכורות דף י״א דהכהן ירש הטבלים ממורחים מישראל וע״ש ברש״י דלאו דוקא אך י״ל כך דהנה לפי המבואר בירוש׳ ספ״ה דמעש״ש דגם טבל איקרי קודש ובתוס׳ פסחים דף ל״ח ע״א דהכהן יש לו חלק בו ע״ש ועיין רש״י גיטין דף ל׳ ע״א ד״ה אבל דהכהן מצי למימר דלא משך ממנו הפירות אך כך דמה שממרחו וע״י זה נטבל זה גופה הוה כמו קריאת שם לענין זה שיזכה בו אם נימא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ובפרט היכא דיש נ״מ לעצמו כמו גבי כהן בטבלים שיש לו וכעין דמבואר בהך דב״ב דף קכ״ו ע״א גבי מלוה שעמו פלגי ע״ש ברשב״ם ועיין ב״ב דף פ״ה ע״ב בבעה״ב מוכר קלתות ובדברי רבינו בהל׳ מכירה פ״ד ה״א במש״כ וכן אם קנה וכ״מ בזה. ובמה דמבואר בנדרים דפ״ד ע״ב דמעשר עני יש לו טובת הנאה תליא בהך מחלוקת אם טובל ע״ש ור״ל כיון שע״י מעשה שלו נתחייבה יש לו בה זכות ועיין חולין דף קל״א ע״ב ע״ש וה״נ כן משא״כ גבי הך דבכורות די״א דשם הוא לא מרחן רק אבי אמו ישראל מרחן לכך גבי תרומה לא זכה בו הכהן ולכך נקט רק מעשרות ועיין בהך מחלוקת דירוש׳ דמעשרות פ״ד ופ״ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו ומשום דזה הוה כמו מקדיש ואין אדם אוסר כו׳. ובאמת גבי הך דבכורות בהלוקח טבלים ממורחים מן הגוי רבינו מפרש כפי׳ התוס׳ שם דמיירי שהישראל מרחן לאחר שלקחן מן הגוי ולכך גבי ת״ג לא אמר שם אתינא מכח גברא כו׳ משום דעדיין לא מטא זמן חיובו אבל אם נימא כשיטת רש״י שם דלא דצריך ישראל למרח רק משום דמירוח העכו״ם פוטר ולכך אם הישראל ממרח ברשות העכו״ם חייב ועיין בירוש׳ מעשרות פ״ה ה״ו דהיכא דנמרח ע״י נמלים תליא במחלוקת דר״י ור״ל הנ״ל אם צריך מעשה לחייב או מאליו ג״כ הוה חיוב ע״ש. ואז כה״ג י״ל דגם בת״ג יכול לומר אתינא כו׳ ולפי המבואר בבכורות דף מ״ז ע״ב דמחלק שם בין מת בתוך ל׳ או מת לאחר ל׳ והנה לפי מה דמוכח שם מדברי התוס׳ דעל האב אינו מוטל חיוב הפדיון כיון שהוא כהן ועל הבן ג״כ כל זמן שהוא קטן לא חל עליו שום חיוב פדיון עצמו כמ״ש התוס׳ בכורות דף מ״ט ע״ב ד״ה ודידי׳ דזה הוה שני חיובים פדיון עצמו ופדיון אביו רק דהדין דכשאביו פדאו נפטר דבאב המצוה הפדי׳ ובעצמו המצוה שיהא פדוי ונ״מ לענין שהחינו דבעצמו י״ל דא״צ לברך ואף דרבינו בהל׳ בכורים פי״א ה״ה לא פסק כן י״ל דזה רק היכא דגם אביו נתחייב וזה תליא במה שכ׳ התוס׳ בכורות דף מ״ט והרא״ש שם גבי אם מת הבן לאחר ל׳ אם צריך האב לברך שהחינו ולקמן אבאר זה. עכ״פ ליכא חיוב אז לפדות ומ״מ אמרינן כיון דיכול לפדות אתינא מכח כו׳ וה״נ אמאי מבואר דרק בלוקח טבלים ממורחים מן הכהן וכן בקדושין דף נ״ח דרק בממורחים אז זכה במעשרות אבל בל״ז לא זכה אף דיכול לקרות עליהם שם וצ״ל דהא דיכול לקרות שם וכעין דאמרינן בב״מ דף ע״ד ע״א במחלוקת דרב ושמואל גבי מחוסר שתים פוסק כו׳ וחד מחלק בין בידי שמים לידי אדם ע״ש ולכך בקדושין דף ס״ב ע״ב מחלק שם בין שחת לאגם ע״ש ובית שקיא דזה הוה כמו מחוסר שתים וזה הוה כמו מחוסר שלש וכן גבי זיתים וענבים על יין ושמן הוה כמו מחוסר שלש עיין בב״מ שם ודף צ״ב ע״ב ובע״ז דף נ״ו אימתי הוה גמר ליין וא״כ לפי״ז יהי׳ נ״מ דאם רוצה שהזיתים יהיו לאכילה אז שפיר תורמין מזיתים על שמן די״ל דזה הוה מין במינו עיין בירוש׳ תרומות פ״ו ה״ו אם אכל ענבים יכול לשלם יין והך דתרומות פ״א מ״ד שם מיירי בזיתים העומדים לידרך וע״ש בירוש׳ בה״ט ובפיהמ״ש שם ובעדיות פ״ה מ״ב ע״ש בפי׳ הראב״ד ומ״מ לכתחילה לא יתרום מזיתים על שמן אף מזיתים העומדים לאכילה משום דהוה כמו מרע על היפה וע״ש בפ״ב מ״ו בפיהמ״ש ושם ר״ל אם רוצה שהזיתי כבש יהי׳ לשמן אבל אם עומדים לאכילה אדרבא הם טובים עיין ביכורים פ״א מ״ג. וא״כ לפי״ז גבי תרומה הא דקי״ל דאם קרא שם עד שלא נגמרה מלאכתו הוה תרומה זה רק משום שבידו לגומרם לא משום שיש בו עכשיו זיקת תרומות ומעשרות עיין מ״ש התוס׳ קדושין דף ס״ב ע״א וא״כ לפי״ז אם הכניס תבואה במוץ שלה בבית אף דזה לא הוה פטור לגמרי כמ״ש התוס׳ מנחות דף ס״ז ע״ב וע״ז דף נ״ו ע״א מ״מ כיון דשוב לא יבוא לכלל חיוב לעולם אם נימא דלא כהך דב״מ דף פ״ח ע״ב אז לא חל שם תרומה עליהם וזהו כונת רבינו בפיהמ״ש פ״א מ״ה גבי מן החיוב על הפטור ע״ש שכ׳ דמיירי שלא נגמרה מלאכתן וע״כ כה״ג משא״כ גבי מעשרות דהנה עיין בתוס׳ ר״ה דף י״ב ובכורות דף נ״ד מביא שם בשם ירוש׳ דמרבינן למעשרות אף שאר פירות ועיין בפי׳ הראב״ד בתו״כ פ׳ בחוקותי דרק במעשרות נתרבה ולא בתרומה והטעם כך דיש נ״מ בין תרומה למעשרות דגבי תרומה כ״ז שלא נגמר פטור וגבי מעשר משום דמחוסר גמר ונ״מ להך דעירובין דף כ״ח ע״ב גבי אהינא דטוביינא דחייבים במעשרות כיון שאינם עומדות ליגמר ואינו מחוסר גמר משא״כ לענין תרומה כיון דעכ״פ לא נגמרו ועיין ב״מ דף פ״ט ע״א בתוחלני ע״ש ברש״י. והנה לגבי שאר פירות אין בהם מה״ת גדר קבע ואינם מחוסרים קבע ולכך במעשרות חייבים משא״כ בתרומה וזהו כונת הגמ׳ ביצה דף י״ג ע״ב מה ת״ג ניטלת מן הגמור ע״ש ולכך מבואר בתוספ׳ תרומות פ״ג דאין בו קודש לד׳ בדבר שלא נגמרה מלאכתו גבי תרומה ר״ל דעיקר הקדושה של תרומה הוא משום דנטבל וקודם גמר מלאכה אין עליו שם קדושה והנה בירוש׳ פ״א דמעשרות במה דפליגי ר״י ור״ח אם הקדישן קודם גמר מלאכה ופדאן אם הוה תרומה וכ״כ לעיל דזה ודאי גם ר״ח מודה דלאחר שמירחן חייבים בתרומה ומעשר רק דפליגי אם קודם מירוח אם מהני אם קרא עליהם תרומה וזה ר״ל ג״כ התוס׳ ב״מ דף כ״א ע״ב ד״ה ופטורות שכ׳ בסה״ד משמע קצת ור״ל כה״ג וכה״ג מחלק בירוש׳ חלה פ״א ה״ד גבי מעשר שהקדימו בשבלים דאם הפרשת ת״מ הי׳ קודם מירוח ואח״כ מירח צריך להפריש ת״ג דזה הוה חיוב חדש וה״נ גבי פדיון של הקדש כן ס״ל לר״ח ור״י פליג עלי׳ שם וס״ל דיכול לקרות שם תרומה אף קודם מירוח לאחר פדיון משום דס״ל דהא דיכול לקרות שם תרומה קודם גמר משום שבידו לא משום שיש קצת חיוב ולכך לא פקע ע״י ההקדש משא״כ במעשרות לפי מש״כ דיש עליהם זיקת מעשרות שפיר י״ל דאם פדאן עד שלא מירחן אינו יכול לקרות שם מעשר עד שימרח דהתם שפיר אם הפרישן הוה מעשר מצד עצמן לא משום שבידו ולכך פסקינן בביצה שם דשמו טובל לת״מ וע״ש בפירש״י דהוה טבל גמור לחייב עליו מיתה דלא כמבואר בירוש׳ ספ״א דתרומות ואף דת״ג אינה טובלת אם הפרישה בשיבלים לדידן דלא ס״ל כר״א כמבואר ביצה דף ל״ה וה״ה מעשר ראשון אינו טובל לתרומה אם הפרישה בשיבלים כמבואר בירוש׳ פ״ב ה״ד ע״ש מ״מ מעשר ראשון שאני דשוב לא הוה מחוסר גמר כיון דכבר הפרישן ולא גרע משאר פירות דלא בני גמר נינהו וכמש״כ אך התוס׳ ב״מ הנ״ל לא ס״ל כך רק דאף במעשרות חייב אם פדאן. גם נ״מ אם בתחילה בשעה שהקדישן הי׳ בדעתו לגמור מלאכתן דהיינו תאנים לעשותן גרוגרות ולאחר פדי׳ חשב עליהן להניח כך אם שוב חייבין בתרומות ומעשרות או לא ועיין בירושלמי פ״ב דמעשרות ה״ד ע״ש וא״כ לפי מש״כ דעיקר התרומה נעשה ע״י שנקדש הטבל וכבר הארכתי בזה בח״ב בהל׳ ערכין דהקדש וכל דבר שבא בגדר דין לא בגדר חיוב כל היכא שיש לאחרים בו זכות אין יכולים להקדישו ולא חל עליו ההקדש וכמו הך דב״ק דף ק״ב ע״א ור״ן נדרים דף מ״ו אם חלקו אם אסורים ועיין בהך דתמורה דף כ״ה ע״ב גבי הך דהשוחט את החטאת למ״ד דנאכלת לכל אדם ע״ש בתוס׳ אך כך דהא מבואר בחולין דף ע״ה ע״א דעובר במעי אמו הוה בגדר מחוסר זמן ואף דהתוס׳ כ׳ בתמורה דף י׳ ע״ב דבמעי אמו לא הוה מחוסר זמן ע״ש וזה ג״כ כונת הגמ׳ ביומא דף ס״ד דיליף שם דבע״ח אינם נידחים ממחוסר זמן ואם נימא כהך שיטה דלא חל כלל ההקדש עיין תוס׳ זבחים דף קי״ד ע״ב ומעילה דף י״ב ע״א ותמורה דף י״ט ע״ב וא״כ מה שייך זה לגדר דיחוי כיון דלא חל ההקדש כלל ודוחק לומר דזהו כונת הגמ׳ שם התם לא איתחזי וגם מה שייך גדר זה הא כל הקרבנות הוא כן. אך י״ל דר״ל אם הקדיש עובר במעי אמו דחל עליו קדושת הגוף ומ״מ להקריבו אסור עד בן ח׳ או י״ל דר״ל לענין בכור דקדוש משנולד או לגבי ליל ח׳ דאף דקדוש קדושת הגוף מ״מ להקריבו אסור משום מחוסר זמן כמ״ש התוס׳ בזבחים דף י״ב וחולין דף פ״א דלא כשיטת רש״י שבת דקל״ו ע״א. וגבי תורים שלא הגיע זמנם היכי משכחת לה י״ל כמש״כ בח״א בשם הראב״ד דאם הקדיש תורים לקרבן וילדו ביצים ומהביצים נולדו אפרוחים חל עליהם קדושת הגוף אף דעדיין הוה תורים שלא הגיע זמנם וזהו כונת הגמ׳ במעילה דף י״ב וא״ש מ״ש התוס׳ זבחים דף קי״ד ע״ב ע״ש. וי״ל דהגמ׳ דחולין דף ע״ה ע״א ר״ל במה דאמר מידי דהוה אמחוסר זמן היינו ליל ח׳. וי״ל דזה רק היכא דמקדיש לו אבל מאליו לא חל על עובר וכן יהי׳ נ״מ גבי הך דחולין דף כ״ג גבי פילגס דמספקא שם לב״פ אם הוה ברי׳ ומ״מ מצי מקריב לי׳ והטעם דלא דמי להך דתחילת הציהוב דכאן הוה מין אחד וא״א שיעשה איל עד שיהי׳ מתחילה פילגס וזה ודאי אם הקדישו כשהוא כבש ואח״כ נעשה איל לא נדחה כיון דכך הוא גידולו ולא שייך בזה בע״ח נידחים ולא דמי להך דכריתות דף כ״ז ע״א גבי בשעת הפרשה יפה סלע ע״ש ובדברי רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פ״ד הכ״ד דכאן א״א בלא כך ועיין במ״ש הראב״ד בהל׳ פ״א פ״א ה״א גבי עגלה ותוס׳ ב״מ דף ל׳ גבי פרה מעוברת ע״ש ואף דעובר יכול להקדיש זה רק בקרבן שמיד כשיהי׳ בן ח׳ כשר משא״כ גבי פרה ועיין מ״ש התוס׳ זבחים דף קי״ד ע״א ד״ה וקסבר דאין הקדישת האם חלה גם על אתנן ומחיר ואף דהא מבואר בתמורה דף כ״ח ע״ב דאם הקדיש אתנן ומחיר חל עליהם קדושת הגוף ומה ראי׳ מטומטום ואנדרוגנס וע״כ צ״ל דקדושה שמאליו לא תפסי דבר שאינו ראוי. והנה במש״כ דדבר שהדבר הוא כן לא שייך בו גדר דיחוי לכ״ע והנה בתמורה דף כ״ח ע״ב מבואר לחד שיטה דמוקצה לאחר ז׳ שנים מותר להקריב ואמאי לא נימא כאן בע״ח נידחים ועיין בהשגות הל׳ איסורי מזבח פ״ד ה״ד גבי הך משיעשה בהם מעשה דס״ל כפי׳ שני שברש״י דמשעבד בה בטל ההקצאה ומותרת לגבוה ואמאי לא נימא בע״ח נידחים ובאמת פליגי רבינו והראב״ד ז״ל אם מוקצה ר״ל שיקצהו שיהי׳ ע״ז כן ס״ל להראב״ד ז״ל ולכך לא בעי מעשה ולא שייך בה אין הקדש לע״ז ומ״מ לא הוה כמו נעבד דאף למ״ד דע״ז של עכו״ם אסורה מיד זה רק לדבר שנאסר אף להדיוט ועיין בתוס׳ ע״ז דף מ״ח דאף ע״י מעשה בקרקע דנאסר גם להדיוט מ״מ אינו אסור עד שיעבוד ע״ש וכן מבואר בירוש׳ ע״ז פ״ד ה״ד דאין קרקע נאסר ע״ש אך משם אין ראי׳ דשם קאי על ישראל. עכ״פ התוס׳ ס״ל דרק בדבר תלוש נאסר מיד וא״כ גבי בע״ח לכך לא הוה נעבד וא״ש. ורבינו ז״ל ס״ל כרש״י דמוקצה היינו לתקרובת ולכך בעי דוקא מעשה ועיין תוס׳ ב״ב דף קכ״ט ע״ב ד״ה חוץ ע״ש ובאמת לפי מ״ש רבינו בהל׳ איסורי מזבח שם וכן הוא בירוש׳ פ״א דביכורים דגם לאחר ביטול אסור לגבוה משום דמאיס ואמאי לא נימא כן גם גבי מוקצה זה וזה דוחק לומר דרק היכא דנאסר לכתחילה אף להדיוט אז אף לאחר ביטול אסור לגבוה אבל בבע״ח כיון דמתחילה אינם אסורים רק לגבוה מהני הביטול שלהם להתירם אף לגבוה אך מתוס׳ סוכה דף ל״ב לא משמע כן ועיין בע״ז דף כ״ב ע״ב אי פלחי׳ או אקצי׳ לא הוה מזבין לו משמע דאי פלחי׳ הוה אסור ולא אמרינן שיהא המכירה ביטול ע״ש דף נ״ג וע״כ דאף בבע״ח אם ביטל אח״כ אסור לגבוה. אך י״ל כשיטת הירוש׳ פ״ד דע״ז ה״ב דהמשתחוה לע״ז של אוכלין לא מהני ביטול דהוה תקרובת לעצמן וה״נ י״ל גבי בע״ח אך אם נימא דמוקצה הוה רק שיחדו לתקרובת י״ל דדבר שאין ע״ז עצמו לא מאיס ודלא כשיטת רש״י בסוכה דף ל״א ע״ב ועיין במ״ש הראב״ד ז״ל בפי׳ לתו״כ פ׳ בהר פ״ו פ״ט דבימוס דאף דאינו רק מקום שמעמידין עליו ע״ז מ״מ נאסרה מיד מטעם קרא דאיתקש לע״ז עצמה ודלא כשיטת רש״י ותוס׳ ע״ז דף מ״ז ע״ב ודף נ״ג ע״ב וכן מוכח שם בירוש׳ והטעם דהוה כמו יד לע״ז ונידן כמו ע״ז עצמה וכעין מ״ש רבינו בהל׳ ע״ז פ״ח ה״ג גבי דלעת ופ״ז הי״ב גבי ביצים ע״ש ומ״מ דלא מאיסי כיון דהם עצמן אינם ע״ז עיין תוס׳ מגילה דף ו׳ ע״א ועיין ע״ז דף נ״ב ע״ב גבי מזבח ע״ש בריטב״א וא״כ לפי״ז י״ל דגבי ישראל ליכא כלל דין מוקצה כיון דהוה בגדר בימוס ולא עדיף מע״ז עצמה דאינה אסורה עד שתעבד לדידן דקי״ל כר״ע וא״כ מאי מייתי בגמ׳ דתמורה דף כ״ח ע״ב בהך עובדא דגידעון דשם הוה של ישראל ולשיטת הראב״ד ז״ל דמיירי בלא מעשה ועיין רש״י סנהדרין דף מ״ז ע״ב ובדף מ״ח ע״א ד״ה מידי ואף מעשה ג״כ לא מהני רק אם עבד עיין תוס׳ ע״ז דף מ״ז ע״ב וכ״מ ובירוש׳ שם גם מתיך כוס דלא ס״ל כן. אך י״ל דעיקר הטעם לדידן דקי״ל דע״ז של גוי אסורה מיד הוא כעין דאמרינן בסנהדרין דף נ״ו ע״ב דגבי גוי חייב מיתה משעת עשי׳ ולא בעי עד שיעבוד וה״נ לכך נאסרה מיד ג״כ וא״כ לפי״ז כיון דמבואר בסנהדרין דף ס״א ע״ב דגבי ישראל מומר ג״כ חייב מיד י״ל ג״כ דנאסרה מיד ועיין ע״ז דף ט״ו ע״ב ובאמת י״ל דלפ״ז גבי גוי לא שייך למימר מה דאמרינן בגיטין דף נ״ב ע״ב מדאגבה קניא גבי מנסך דגבי ב״נ תכף בשעה שמגביה את היין לנסך מתחייב תכף משום ע״ז וא״כ שייך ק״ל בדר״מ ועיין מש״כ בהשמטה להל׳ מאכלות אסורות פי״ג וא״כ לפי״ז גבי מומר ג״כ כן ועיין תוס׳ חולין דף מ׳ ע״א ד״ה לפני וע״ז דף ל״ג ע״א דאם מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור ע״ש אך מלשון רבינו בהל׳ חובל ומזיק פ״ז ה״ו מוכח להיפך ע״ש ועיין בע״ז דף נ״ד ע״א דמבואר שם ברש״י דבע״ח לא נאסרו משום בימוס אך הריטב״א ז״ל לא ס״ל כן ע״ש. עכ״פ מוכח מדברי התוס׳ דזבחים דף קי״א הנ״ל דקדושה שמאליה לא חלה על דבר שאינו ראוי אך מהך דתמורה דף כ״א ע״א דמוקי שם מתניתין דתמורת אשם דמיירי שילדה נקבה ומ״מ חל עלי׳ קדושת הגוף דירעו אף דזה הוה ממילא ועיין בדברי רבינו פ״ד דתמורה ה״ז גבי הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפריש מעוברת כו׳ וע״כ שם מיירי דילדה נקבה דאל״כ בסיפא אמאי ירעו הא רבינו פסק כר״י דשיירי משוייר ואם הקדיש ולד תמים במעי בע״מ חל קדושת הגוף וא״כ יהי׳ קרב וכמבואר תמורה דף י״ט ע״א וכן מבואר להדיא בירוש׳ פסחים פ״ט ה״ה דאמר שם גבי נשיא שהפריש שעירה לא קדשה וולדה קרב ור״ל כגון שהיתה מעוברת זכר הרי חזינן דקרב וע״כ מיירי רבינו שילדה נקבה ומ״מ ס״ל ברישא דתרעה. אך י״ל דשיטת רבינו דהא דקי״ל דהקדיש נקבה חל עלי׳ קדושת הגוף זה רק אם הקדישה סתם אבל אם הקדישה לדמים אז י״ל דלא חל עלי׳ קדושת הגוף ולא הוה כמו הקדיש זכר לדמיו ועיין תוס׳ בכורות דף י״ד ע״ב ע״ש וזהו כונת רבינו בהל׳ מעה״ק פט״ו ה״ה וכן נראה דאם הקדיש בע״מ עובר או מחוסר זמן לדמים אף דחל עלי׳ קדושת הגוף לענין רעי׳ מ״מ אח״כ כשנעשה ראוי לא קרב וא״כ לפי״ז למ״ד אין אדם חולק את הקדשו עיין תמורה דף ל״א ע״ב במקדיש בהמה נקבה מעוברת אז גם על הולד לא חל רק קדושת הגוף לרעי׳ אבל לא ליקרב אף דלאח״כ חזי ועיין תוס׳ תמורה דף י׳ ע״ב ד״ה כי דכ׳ שם דכשנולד חל ממילא אך שם מיירי רק בקדושת דמים לא בקדושת הגוף לרעות ועי׳ מעילה די״ב ע״א בתוס׳ ד״ה וכי גבי תורים שלא הגיע זמנם ע״ש וא״כ שפיר י״ל דרבינו שם מיירי כשילדה זכר ולכך ירעה אך באמת זה רק למאן דס״ל בהויתן הם קדושים אבל לדידן דס״ל במעי אמם הם קדושים חל על הכל לבד מטומטום ואנדרוגנוס וטריפה דהני פקעי אף קדושת הגוף כמבואר תמורה דף י״ז והא דאמרינן בגמ׳ בתמורה דכ״ה דרשב״ג ס״ל בהויתן זה רק אם ס״ל כהך דשמואל בתמורה די״ז ע״א גבי מקדיש טריפה או כת״ק דר״א בתוספ׳ דתמורה שם וכ״כ בזה במ״א. ועיין בתוספ׳ ספ״ד דנזיר דמבואר שם דאף למ״ד דתגלחת בנזיר אינו מעכבת מ״מ אם קיבל עליו שתי נזירות כ״ז שלא גילח על הראשונה לא חל עליו השני׳ והטעם דאי תחול עליו שוב יתבטל התגלחת הראשונה וא״א זה ועי׳ נזיר די״ג ע״ב ודט״ו ובירוש׳ ספ״ב דנזיר ע״ש דאין עולה תגלחת אחת לשני נזירות ולא דמי להריני נזיר לכשיהי׳ לי בן ונזיר מאה יום דשם ע״כ חל מחמת דיבורו אבל כאן הנזירות הראשונה מעכבת את השני׳ שלא תחול. נמצא דכל שיש זכות לא חל הדבר ממילא להפקיע וזה ר״ל הגמ׳ במנחות דף ס״ו ע״ב שלא ניתנו מעות אלא לצורך להם ועיין סנהדרין דף מ״ח דחזי תפיס ולכך ס״ל להירוש׳ פ״א דפיאה הנ״ל דאף לאחר מירוח אם קרא שם פיאה פטור מת״ג משא״כ במעשר וכן נ״מ להיפך דהנה מבואר במעשרות פ״א מ״ה דאם אין דעתו להוליכו לביתו נקבע הוא מיד ועיין תוס׳ ע״ז דף מ״א ע״ב ע״ש וס״ל דגבי תרומה לא מהני מה שמחשב להוליכו לביתו כיון שהוא בגדר הקדש והוה כמו דאמרינן בב״ק דף כ״א הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ולכך גבי תרומה מפריש מן הגורן רק היכא במקום שרוב מכניסין לבית אז גם בתרומה כן ועיין בירוש׳ מעשרות פ״ג ה״ג גבי מצא כלכלה דאמר שם דאם רוב מכניסין לשוק א״צ להפריש רק דמאי ואם מחצה על מחצה כ״ז שלא נכנס לבית מתקנן דמאי דממ״נ אם הוא מאותן שמכניסין לשוק כבר נפרש ת״ג ובמעשר רק דמאי ואם מאותן שמכניסין לבית עדיין לא נקבע ומותר לאוכלן עראי בלא תרומה ואח״כ אמר שם דזה דוקא בדבר שאין לו גורן אבל בדבר שיש לו גורן אפילו רוב מכניסין לבתים מ״מ תרומה כבר הפרישן בגורן ע״ש ומהירוש׳ דשם מבואר דמעשר הוה ג״כ קבע כמו תרומה דאם עישר פירות שנגמרה מלאכתן עד שלא תרם אסור לאכול מהפירות עראי מחמת הת״ג ולכך קאמר שם דכיון דאינו מפריש רק מחמת ספק שוב לא קבע דאל״כ הוה כמו מקדים מעשר לת״ג כיון דע״י זה נקבע ולקמן בהל׳ תרומות אבאר זה. עכ״פ מבואר דתרומה צריך להפריש מגורן לכ״ע ועי׳ ברש״י נדה דף מ״ז ע״ב גבי הך דהל׳ כדברי כולם להחמיר דמבואר שם דאם הפריש מדבר שהכניס לבית על דבר שלא הכניס לא מהני או להיפך וכן מוכח מדברי התוס׳ יומא דף י׳ ע״ב והוא תמוה ע״ש בתו״י והרי מבואר בכ״מ להיפך אך לפי מש״כ י״ל דרש״י ר״ל במעשרות דאז לא מהני עד שלא נטבלו לגמרי להפריש על פירות שנטבלו לגמרי ובתרומות קאי אתרומה ושפיר חל מחמת גדר קדושה וכמש״כ. ובאמת זה תליא במה שכבר הארכתי בח״א אם התרומה הוה תיקון הטבל או תרומה מיקרי אוסר הטבל דיש בזה מחלוקת בכ״מ ועיין סנהדרין דף פ״ג ע״א דאמר שם דטבל יש לו תקנה ונותר אין לו תקנה וקשה דהא נותר ג״כ יש לו תקנה כמבואר בזבחים דף מ״ג ע״ב וגבי טבל גם כן נחסר מה שצריך להפריש התרומה ודוחק לומר משום דגבי נותר בעי דוקא משלה האור ברובו כמש״כ בזה לעיל אך לפי מש״כ א״ש דכאן התרומה הוא האוסר ואם כן לא זה חסרון מה שנוטל האוסר. וא״כ נמצא כך דהקדש אינו פוטר רק אם יש עליו חיוב תכף אבל אם אין עליו חיוב אף דיכול לחול עליו שם תרומה ומעשרות אין ההקדש פוטרן וה״נ גבי פיאה אף דמבואר בחולין דף קל״ח דמעידנא דאתחיל לקצור מחייבה כולה שדה ע״ש ר״ל דאז ראוי לקרות שם פיאה על כל השדה וכמבואר כאן בירושלמי רפ״א אבל לא שנתחייב כל השדה בפיאה. גם י״ל דנ״מ לפי מה דמבואר בירושלמי פ״ג דפיאה והובא בדברי רבינו לקמן בפ״ב ה״ו דאם קוטף מלילות מעט מעט אפילו כל השדה פטור מפיאה וע״ש בירושלמי ולקמן בסוף פ״ד דאם בצרן לעשותן יין צריך לשייר מקצת וכן הדין לגבי מעשרות לשיטת רבינו בהל׳ מעשרות פ״ג ה״ו דאם מכניסו במוץ להאכיל לבהמה אז מותר אפילו לא ישייר ולאדם רק מעט מעט ר״ל שצריך לשייר מקצת כמו גבי פיאה גבי שבלים לעיסתו ואם נגמר אז לבהמתו מותר להאכיל עראי אפילו בתוך הבית כמבואר שם בהלכה כ׳ וה״ה גבי פיאה אם התחיל לקצור אז אף אם רוצה לקטוף מלילות מכל מקום צריך לשייר וכן הדין גבי חלה עיין פ״ג דמסכת חלה מ״א דקודם גילגול אף לאחר עירוס מותר לאכול עראי אבל קבע אסור וכן הך עראי יהי׳ צריך שישייר מקצת. אך זה נ״ל דגבי תרומה מפירות חו״ל שנכנסו לארץ אף דחייבים במעשרות אם נקבעו בארץ עיין בדברי רבינו בפ״א מהל׳ תרומות הכ״ב מ״מ יכול להאכילם לבהמה אף קבע ויכול לאוכלם עראי אף שלא שישייר דשם ליכא מצוה רק תיקון האיסור ויוכל לבטלו וגם י״ל דשם ליכא מצות נתינה לכהן ויוכל למוכרן וכבר הארכתי בזה בהלכות כלאים:

[השמטה לדף כ״ז ע״א. במ״ש לענין פחות מבן כ׳ לעבודה. וזה ר״ל ג״כ במ״ש רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״א ה״י גבי פרועי ראש כהן הדיוט העובד ור״ל לאפוקי פחות מבן כ׳ דבע״מ ודאי פטור וזה ר״ל ב מה שדייק רבינו בהט״ו כהן הכשר לעבודה ושם בה״ז שאינו יכול לעבוד וכן הוא בתו״כ פ׳ שמיני ופ׳ אחרי אבל פחות מבן כ׳ אם נכנס ודאי חייב רק אם לא יכנס מותר לגדל פרע כיון דלכתחילה אין מניחין אותו לעבוד וכמ״ש וא״ש: ע״כ השמטה]

ואפילו טחן כו׳. עיין לקמן פ״ב הי״א וברש״י ב״ק דף צ״ד דכ׳ דרק מדרבנן חייב לעשר וכ״כ בזה וא״כ י״ל דרבינו ס״ל דהא דפליגי רבנן אר״י הוא רק כשקרא שם פיאה ואחר כך כילה דאז שייך שפיר לומר שינוי קונה אבל אם לא קרא עדיין שם פיאה י״ל דגם רבנן מודו דצריך להפריש גם מהפת וגם י״ל דגדר מתנות כהונה נגזלות לא שייך כאן כיון שעדיין לא קרא עליהם שם ואין עליהם שם מתנות כהונה כלל ואף דהא דב״ק דף צ״ג ע״ב ודף ס״ו מביא ראי׳ דשינוי קונה מראשית הגז אף דשם ג״כ כ״ז שלא נתנם אינם כלום ע״ש בתוס׳ ובדברי רבינו לקמן בהל׳ בכורים פ״י ה״ח דחייב באחריות לא דמי לפיאה דגבי פיאה כ״ז שלא קרא עליהם שם פיאה אין עליהם דין פיאה כלל ואף אם העניים לקטו הוה גזל בידיהם וכמבואר בתוספתא הובא בדברי רבינו פ״ב הי״ד והך דשם הי״ג מהך דב״ק דף כ״ח ע״א שם מיירי דמתחילה קרא בעה״ב שם פיאה על זה ואחר כך נתן פיאה אחרת וכן מוכח מלשון התוס׳ שם ומהתוספתא אבל בל״ז אינו כלום ולכך לא שייך כלל הדין דשינוי קונה כ״ז שלא קרא שם ובאמת גם גבי ראשית הגז לא שייך הדין דמתנות כהונה נגזלות דכיון דכ״ז שלא נתנם אין עליהם שם מתנות כהונה כלל ואף דמרש״י ומתוס׳ חולין דף קל״ז ע״ב מבואר להיפך ע״ש בד״ה עד י״ל דזה תליא במחלוקת דשם דף קל״ו אם ילפינן ראשית ראשית מתרומה ואף דאינו טובל מ״מ שפיר חל שם ראשית הגז תכף משעת הפרשה וכמ״ש רש״י שם ד״ה אין לך דתכף משהופרש נעשה עליו שם ראשית רק דחייב באחריותו דלא כשיטת התוס׳ ב״ק הנ״ל ובהך דחולין דף קל״א ע״א דחשיב לה מנכסי כהן והוה כמו ביכורים ובאמת נ״ל גבי פדה״ב היכא דהוא פודה עצמו רק חייב באחריות אבל מ״מ שם פדיון יש עליו ונ״מ להך דמבואר בבכורות דף נ״א ע״ב ודף י״ב ע״ב דחייב באחריות כ״ז שלא נתן ומתחילה שם בגמרא גמר שם חד מערכין וחד גמר מראי׳ וע״ש ברש״י אם הטעם גבי ראי׳ משום נדר או משום הלאו דעי״ז איתחזי ריקם ויהיה נ״מ למה דמבואר במעילה דף י״ט לחד שיטה דלענין הנדר יצא בהבאה לעזרה רק הקרבן לא קיים וכמש״כ בזה בח״ב בהל׳ ערכין ונ״מ אם לזה צריך שיעור של מעה כסף ועיין תוס׳ ר״ה דף ה׳ ע״ב דמקריבה גם אחר הרגל וגבי פדה״ב יהי׳ נ״מ אם יכול לזכות ע״י אחר וכמו הך דגיטין דף ל׳ דאם נימא דאין עלי׳ כלל שם מתנה עד שבא ליד כהן לא שייך כלל שם זכי׳ וכן נ״מ במה דמבואר שם בתוס׳ דף נ״א ע״ב ד״ה אבל דאף דחיוב השטר הוא רק ע״י מה שצריך לפדות מ״מ לא מהני מה שזקפה עליו במלוה ע״ש ובכתובות דף ק״ב אך זה רק כשפודה את בנו אבל כשפודה עצמו דהוה רק משום שכבר נתחייב וכן אם מת הבן לאחר ל׳ דאז החיוב רק מחמת שכבר נתחייב י״ל דזה שפיר מהני וכן בראשית הגז אך כ״ז אם ניליף ראשית ראשית וכן נ״מ למ״ש התוס׳ קדושין דף ח׳ ע״א דיכול ליטול פדה״ב בשביל אשתו זה ג״כ רק בשביל חיוב וכמש״כ ולא בשביל עכשיו וכן יהי׳ גבי ראשית הגז כה״ג ולכך רבינו ז״ל בפ״ט מהל׳ ביכורים ה״כ הביא הך דין דישראל נוטל המתנות בשביל אשתו כהנת ושם בסוף פ״י גבי ראשית הגז אף שכ׳ שכהנת הנשואה לישראל נוטלת מ״מ לא סיים הך דין שבעלה נוטל והוא כמש״כ וע״ש בפ״א הי״א דיליף זה שם מתרומה. ואף דבב״ק שם אמר דלכך אם צבעם לא מצטרפות משום דשינוי קונה אף דעדיין אין חייבות בראשית הגז כלל שם ר״ל דכיון דנשתנו אין שם גיזה עליהם כלל ועיין בירושלמי כלאים פ״ט ה״א במה דממעט צמר צבוע מנגעים ובכורות דף י״ז ע״א ואף דהא מבואר בדברי רבינו לקמן פרק י׳ ה״ו בהל׳ ביכורים דאם היו צבועים בידי שמים חייב וע״ש דף קל״ו ע״ב גבי שחופות י״ל דזה הוה כמו גבי נגעים בעורות לר״ש וכמבואר פי״א מ״ג בנגעים ע״ש ועיין תוס׳ ב״ק דף ס״ו ע״א ד״ה לא:

כל מתנות כו׳. אלא עניים באים כו׳. והנה אם הם שייכים רק לעניים של אותה העיר או לעניים של כל העולם עיין ב״מ דף כ״א ע״ב דאמר שם עניים דעלמא מי מייאשי משמע דיש לעניים דעלמא ג״כ זכות ועיין בגיטין דף ל׳ ע״ב דפליגי בזה רש״י ותוס׳ אם יכול להפריש בחזקת עניי ישראל שבמקום אחר היכא דליכא עניים כאן וגם יהי׳ נ״מ בהך דגיטין שם אם העני שהלוה לו והוא כעת דר במקום אחר ולזה לא עשו תקנה וכמו אם העשיר דאם נימא דאין יכול ליטלם לא וצריך ליתנם לעניים אחרים שבאותה העיר עיין בתוספתא ב״ק פי״א דאם אמר תנו שדה פ׳ לעניים לקט שכחה ופיאה ילקטו עניי עיר אחרת משמע דבל״ז לקט שכחה ופיאה שייך לעניי אותה העיר ובאמת נ״ל דזה ר״ל הירושלמי פיאה פ״ה סה״ג במה דאמר שם לעניי אותה העיר ור״ל דקאי אהך דר״א דבעה״ב שהי׳ עובר דסבירא ליה דמותר ללקט וכשיגיע לביתו ישלם ולמי ישלם אם לעניי העיר ששם לקט או לעניים של עירו ואמר זה שייך לעניי של אותה העיר שהלקט שלהם ולהם חייב לשלם ועיין ב״ק דף ל״ט ע״א וניתבי׳ לעניים כו׳ משמע דיכול ליתנו לכל עני שירצה ועיין סנהדרין דף כ״ה ע״ב גבי סוחרי שביעית דאמר שם דצריך להחזיר לעניים מה שנשכר מהפירות שביעית וצ״ל דשם הוה גזל עניים משום דיש להם חלק ועיין שביעית פ״ה גבי לוף וסוף פ״ט ותוס׳ ע״ז דף ס״ב ד״ה והתנן ושם דף י״ג ע״א ד״ה מעות. ובתוספתא דב״ק הנ״ל דהוה מחלוקת דר״א ורבנן אם אמר סתם ינתן לעניים אם ר״ל דוקא לעניי אותה העיר או לא וזהו כונת הירושלמי בפיאה פ״ו ה״א גבי הפקר לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת דתליא במחלוקת ר״י ור״ל ור״ל דפיאה עניי אותה העיר קודמין אך בזמן דליכא עניים באותה העיר אז יכולים ללקוט עניי עיר אחרת וזה ר״ל הגמרא ב״מ דף כ״א ע״ב הנ״ל גבי יאוש ועיין עירובין דף מ״ז ע״ב בתוס׳ ד״ה והכלים דבני העיר זכו בהם והך דב״מ הנ״ל ר״ל דכיון דהם מתייאשין אף דעדיין לא זכו ואם כן לא יבואו ללוקטן והוה כמו הך דחולין דף קל״ד ע״ב דלא לעורבים ולעטלפים וכן כתב רבינו לקמן בה״י. ועיין בירושלמי פ״ח ה״א כאן דלא ס״ל כן רק על מתנות שאין עניים מקפידין עליהם וא״כ מתחילה לא חל שם פיאה כלל ולכך שייך לבעה״ב ולא לכל אדם משא״כ בהני דחל שם פיאה עליהם אסור לבעה״ב ליטלם דאין אדם קורא שם פיאה לעצמו ובאמת גם הך דב״מ דף י״ב ע״א גבי ילקוט בנו אחריו ר״ל ג״כ דכיון דעניים אחרים לא יבואו ללקוט שוב הוה כמו לעורבים ולעטלפים ולכך הוא מותר ללקוט ונ״מ דחייב במעשרות דלא חל עליו שם פיאה כלל וכ״כ בזה בח״ב בהלכות ערכין:

שם אפי׳ עני שבישראל כו׳. עיין רש״י ברכות דף ס״ג ע״א ד״ה לסוף נצרך להם והנה בירושלמי כאן ספ״ב יש שם בעיא במי שהתחיל לקצור ומכר שדהו דהלוקח חייב ליתן פיאה על הכל אם מותר המוכר ללקוט הפיאה שנתן הלוקח על התבואה הקצורה הנשאר ביד המוכר כיון דהמפריש הוא הלוקח שרי או כיון דנפרשה על התבואה שלו וכבר נתחייב אצלו הוה כמו להזהיר עני על שלו וכן אם הלוקח מותר בפיאה שהפריש על תבואה של מוכר אמר שם דזה תליא בפלוגתא דר׳ גבי מעשר עני הואיל וכבר נטבל אצל הראשון ע״ש ויש לומר דכונת רש״י דברכות דף ס״ג הנ״ל כה״ג ועיין בנדרים דף ל״ו ע״ב וכ״מ אם אזלינן בתר מקדיש או בתר מתכפר ע״ש בזה ועיין לקמן בירושלמי פ״ג ה״ו דאמר שם לחד לישנא דהטעם משום דהוה כמוכר חוץ מחובתו וה״נ כן דהוה כמו שהמוכר התנה שהלוקח יפריש עבורו ועיין ב״ב דף ס״ג ע״א גבי ע״מ שהמעשר שלי דאמר שם דמקום מעשר נשאר למוכר רק דנותן זכות ללוקח שיוכל להפריש על פירותיו ומכל מקום הם שייכים לו ע״ש וה״נ כן ועיין תוס׳ פסחים דף ל״ח ע״א ד״ה אתיא:

כל גר כו׳. ואעפי״כ אין מונעין כו׳. עיין לקמן פ״ד הי״ג מ״ש שם רבינו והוא תוספתא היו שם עניים שאינם ראויים כו׳ דמבואר שם דצריך למחות בידם אם יכול וכ״כ בזה בח״ב לחלק בין לקט לשכחה ופיאה דלקט לא חל שם לקט עד שיבוא ליד עניים ולא דמי לפיאה דשם מרשות בעה״ב נפיק לי׳ מיד ואף אם נטלן עשיר לא גזל את בעה״ב רק את העניים ולא דמי להך דב״מ דף ל׳ ע״ב גבי הך דריבר״י דשם למי שלא הפקיר לו הוה של בעה״ב. משא״כ בלקט אם לקטן מקודם שזכו בו עניים הוה כמו שגוזל את בעה״ב. ובזה יש ליישב דברי רש״י סנהדרין דף פ״ח ע״א ד״ה שלוש שכתב שאין דרך להפקירן אך י״ל דכונת רש״י לפי מה דמבואר בב״ק דף ס״ט דהי׳ דרכם להפקיר מה שלקטו העניים שלא כדין ע״ש על זה אמר דשלוש אין דרך להפקיר גם י״ל דיש נ״מ בין אם לוקטים עם עניי ישראל בין בפ״ע וכאן דוקא עם עניי ישראל ועיין בתוספתא פיאה פ״ד מה דנקט שם דעניי עכו״ם אין מאמינים להם שהפירות של לקט משמע דאם לקטו פטורים ממעשרות ועיין גיטין דף מ״ז ע״א דמבואר אם לקטו עניי עכו״ם הפירות חייבים במעשר וצ״ל כמש״כ לחלק בין אם לקטו בפ״ע או אם לקטו עם עניי ישראל גם י״ל דנ״מ בין אם לקטן גר תושב דמצווין להחיותו והיינו משקיבל עליו בב״ד בזמן שמקבלין עיין ב״מ דף ע״א ובדברי רבינו פי״ד מהל׳ אס״ב ופ״כ מהל׳ שבת וכ״מ ובזמה״ז דאין מקבלין ג״ת אז גם ב״נ דהיינו שמשמר ז׳ מצות מצווין להחיותו וכמש״כ רבינו בהל׳ מלכים פ״י ה״י ועיין בירושלמי פ״ח דיבמות אם מוזהרין על אונאה שלו ע״ש ובגיטין דף מ״ד ע״א אבל בפ״ד מיירי בגוי שאינו נזהר בז׳ מצות ולכך צריך למחות בידו אם יכולים. גם י״ל דבפ״ד מיירי כגון מומר ועיין גיטין דף ל׳ ע״ב דהוה מחלוקת דתנאי אם נותנין מעשר עני לכותי ובתוספתא פ״ד דכאן מבואר דנותנים להם שפיר ובמ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״ד הי״ב ופי״ג הי״ד ובגיטין דף מ״ז ע״א ולקמן בפ״ח הי״ד ואף דבהל׳ עבדים פ״ח ה״ה פסק דגבי אם מכרו למומר הוה רק ספק התם הטעם כך דכיון דמוטל על האדון שביתת עבדו ואם מכרו לעכו״ם עדיין נשאר הגוף של ישראל כמבואר בגיטין דף מ״ג ע״ב ע״ש בתוס׳ ד״ה אבל ושם דף מ׳ ע״א ברש״י ד״ה אין לו שם ר״ל מטעם קנס שקנסו אותו אבל מן הדין עדיין הוא שלו וא״כ מוזהר הוא על שביתתו ונ״מ דגם עבד תושב אסור למוכרו לעכו״ם אם נימא דהוא מוזהר על שביתתו עיין תוספתא דע״ז פ״ד דגם גר אסור למכור עבדיו לגוי ועיין יבמות דף מ״ח ע״ב אך שם שאני משום שאסור לקיימן ועיין ע״ז דף י״ג ע״ב ושם ר״ל עבד תושב וכ״כ בזה בהל׳ ערכין וגבי כותי ס״ל דחכמים הפקיעו אותו לגמרי מישראל וא״כ לא קנה העבד קנין הגוף והישראל מחוייב בשביתתו ועיין סנהדרין דף פ״ה ע״ב גבי מה דפליגי שם רש״י ותוס׳ גבי שור של ישראל שנגח שור של כותי ובתוספתא דב״ק פ״ד מבואר כשיטת רש״י. משא״כ במומר דקנה אותו קנין גמור ועיין מש״כ בזה בהל׳ שבת פ״כ ובהל׳ נדרים ובירושלמי תענית רפ״ג דהוה מחלוקת אם מתריעין בשביל חשודים או גוים ורש״י תענית דף ט׳ ע״א בד״ה מטר ובירושלמי פ״ג דהוריות מומר קודם לגר כו׳ וגם נ״מ דאם גוים מלקטים אותם לא חל עליהם מתנות עניים למפרע והוה כמו לעורבים ולעטלפים וא״כ נמצא לא נתן להם כלל מתנות עניים. משא״כ בישראל מומר שפיר יש עליהם שם מתנות ונמצא שנותן מתנותיו לעני שאינו הגון ואסור ועיין ביבמות דף ק׳ ע״א אם נותנים לעבד מתנות עניים ובירושלמי פ״ב דכתובות ה״ו גבי לישראל עפ״י עד אחד ע״ש ובגיטין דף י״ב ע״א ודף ל״ז ע״ב גבי פדיון שבויים ותוס׳ ב״ק דף פ״ח ע״א גבי צדקה וריבית לעבד ובמה דמבואר ביומא דף ע״ה ע״א אוכל מה שרבו אוכל ובמ״ש רבינו בהלכות עבדים פרק ט׳ הלכה ח׳ ע״ש ונדה דף מ״ז ע״א לעבודה נתתיו כו׳ וכ״כ בזה בהל׳ אס״ב:

מותר לכל אדם כו׳. אבל בעל השדה אינו זוכה בהן כמו בהלכה י״ג משום דכאן חל שם פיאה עליהם ואין אדם קורא שם פיאה לעצמו וכמבואר בירושלמי כאן רפ״ח והנה הך לאו דלהזהיר האדם על שלו לא שייך כאן כיון שהכל מותרים ללקט רק דר״ל כך דכיון דקי״ל דתעזוב להבא משמע וא״כ אם נימא דכיון שאין עניים מלקטין אותם יזכה בהם בעה״ב אגב שדהו אם היתה משתמרת כמבואר ב״מ דף י״א א״כ נמצא כמו שלא קיים כלל מצות פיאה משא״כ לר״י דס״ל דתעזוב מעיקרא משמע ר״ל דעיקר הדבר שלא יכלה שדהו וכאן כיון שלא כילה שדהו וקרא שם פיאה קיים שפיר מצות פיאה ועיין תו״י יומא דף ל״ו ע״ב ותוס׳ ר״ה דף ד׳ ע״ב ע״ש אם הנחת הפיאה באופן שאחר כך לא ילקטו אותם אם צריך ועיין תוספתא פיאה פ״ב דחורי הנמלים אסורים משום גזל ובירושלמי מעשרות פ״ה ה״ו מבואר דלכך חורי הנמלים פטורים מן המעשרות משום יאוש ע״ש וצ״ל דאחר כך זכה בהם מטעם חצירו ועיין בהך דפסחים דף ה׳ ע״ב גבי הך דסופי תאנים דמבואר שם דלא קנה אותם מטעם חצר אף דהוה שדה המשתמרת אך שם מטעם דאין מקפיד עליהם והוה גדר הפקר לא יאוש כמו בהך דנדרים דף ס״ב גבי הוכפלי רוב המקצעות ובירושלמי דמאי פ״ז ה״א. עכ״פ חזינן דאף היכא דהוא עצמו מייאש שפיר אח״כ קונה בהם מטעם חצירו ועיין תוס׳ ב״ב דף נ״ד ע״א ובדברי רבינו בהל׳ גזלה פט״ז ה״ד ובהשגות שם ובמ״א אבאר זה. וזהו כונת הירושלמי בפיאה שם מה דמקשה על ר״י וקודם לכן אין איסור משום גזל ר״ל כך דמשמע דר״י ס״ל כת״ק דכל אדם מותרין והרי ר״י ס״ל דתעזוב מעיקרא משמע כמבואר בחולין דף קמ״א וא״כ יזכה בהם בעל השדה וכ״כ בזה בהל׳ ערכין:

בזיתים כו׳. מר״ח כסלו כו׳. כ״כ בזה בח״ב פ״י מהל׳ נדרים ע״ש:

כל זמן כו׳. עיין בהשגות. והנה באמת זהו כונת המשנה בגיטין דף נ״ט גבי עני המנקף בראש הזית וזהו ר״ל משתלך המחבא והוא מקל המובא בשבת דף קכ״ג ע״ב גבי קנה של זיתים וע״ש בירושלמי שהוא קנה שמשלה בו את הזיתים ר״ל שמשיר בו את הזיתים והך דין של זיתי נקוף הוא פיאה המבואר בחולין דף קל״א שישנו בזית והטעם משום דמבואר בברכות דף ט״ז ע״א דתאנה וזית ענפיהן מרובין ומתחבאין שם הפירות אך בתאנה לא שייך פיאה ור״ל כך המשנה דמיירי שכבר הפיאה שתחת הזית הותר לכל אדם ליקח משא״כ הני שבראש הזית רק שכיון שעני מנקף אותם ונופלים לארץ שוב מן הדין מותר לכל אדם ללוקטם כמו הני שתחת הזית רק מפני דרכי שלום אסור ובזה א״ש הך דגיטין דף ס״א גבי הך דר״כ דשם הוה דקל ובדקל מבואר לקמן פ״ב הט״ז דאין מניחין אותם במחובר רק בעה״ב מוריד ומחלק וגם מבואר שם בירוש׳ דאין קורא עליהם שם במחובר וא״כ לא עדיפא מהני שתחת ומותר לכל ולכך ליקט ר״כ וא״ש:

כל מתנות עניים כו׳. כן מבואר בחולין דף קל״ז ע״ב וביבמות דף מ״ז ע״א דלקט שכחה כו׳ אין נוהגין רק בא״י ועיין בספרי פרשת עקב פסקא מ״א דרק לאחר ירושה וישיבה כמו תרומה ומעשרות ע״ש והכונת הירושלמי בסוף פ״ב דפיאה במה דבעי ר״פ קצירת חו״ל מהו שתחייב בפיאה ר״ל כך כיון דקי״ל דאין השדה חייבת בפיאה עד שיתחיל לקצור אם הי׳ חצי שדהו עומדת בחו״ל וחצי בא״י אם התחיל לקצור בהחצי שבחו״ל אם ע״י זה נתחייב בפיאה החצי שבא״י ור״ל אם בחו״ל מיקרי קציר ואמר שם דבכה״ג אם חציו הקדש וחציו הדיוט אם התחיל לקצור החצי של הקדש שפיר נתחייב החצי של הדיוט דשם שפיר יש עלי׳ שם קציר וכעין דמבואר בירושלמי חלה פ״ד ה״ג דקב הקדש מצרף לחלה משום שראוי לפדותו ולחייבו וכן מבואר בירושלמי פ״א דערלה סה״א דסיפקה לחו״ל פטור ולהקדש חייב ע״ש ושם בהל׳ ד׳ גבי הקדיש ואח״כ נטע ופדאה חייב בערלה ולא מיקרי שורש פטור ועיין ירושלמי חגיגה פ״ג ה״א גבי משקה בי מטבחיא דאם נטמא בתוך העזרה ושותת ויורד לחוץ דהוה שם מחלוקת דאמוראי אם טמא אם לאו וכן בהך דמו״ק דף כ׳ ע״ב גבי שמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשה רחוקה אם יש עליו שם שמועה דמבואר שם דאין עליו שם שמועה כלל ובהך דנדרים דף ע״ב ע״ב ברא״ש מה שהביא בשם הירושלמי אם הזמן שאינו ראוי להפר אם עולה למע״ל ובאמת אם נימא דזה לא מיקרי שמיעה כיון דאינו ראוי להפרה וא״כ למה אמרינן שם דף ע״ז דלמ״ד דתכף לאחר השבת אינו יכול להפר יכול להפר בשבת כל הנדרים אדרבא נימא דבשבת אינו יכול להפר ושוב יהי׳ יכול להפר אחר השבת וא״כ מוכח דשפיר עולה לו. ובאמת זה תליא במחלוקת דנדרים שם דף פ״ז ע״ב גבי יודע אני שיש מפירין ע״ש בר״ן בחד לישנא דאליבא דר״מ אינו יכול להפר כלל אך שם גבי שבת שאני דנהי דלכתחילה אינו יכול להפר מכל מקום אם עבר והפר הוה הפרה ושפיר מיקרי בר חיובא וכעין דמבואר בירושלמי ר״ה פ״א גבי אם עובר בעצרת על ב״ת כיון דאם עבר והביא כשר ובפרט כאן דזה רק מדרבנן ועיין כתובות דף ב׳ ע״ב אנוס בתקנתא דרבנן ובירושלמי שם פ״ה נעשה כמו שחבשוהו סופרים אך שם ר״ל דשוב לא בעי למיקנסי׳ מה שלא נשא אותה ועיין תוס׳ שבת דף מ״ג מה דמחלק שם בין איסור דאורייתא לדרבנן וכ״מ בזה אבל גבי אבלות כיון דאינו עולה כלל לחשבון לא הוה גדר שמיעה כלל. וכן י״ל דלכך גבי שותפות עכו״ם פטור מפיאה עיין חולין דף קל״ה ע״ב משום כיון דיש קנין הוה כמו חצי׳ של חו״ל ואין עלי׳ שם קצירה ועיין תוספתא מנחות פ״י דמותר לקצור תבואה קודם העומר לשם אכילת עכו״ם דאין עלי׳ שם קצירה וכן ג״כ אם קצר ממקום שלא הביא שליש לא נתחייב המקום שהביא שליש ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בפ״ג ובתוספתא פ״י דמנחות שם ומנחות דף ע״א ע״ב גבי מנמר לקליות. ועיין בירושלמי פיאה פ״א ה״ג דיליף מן ובקוצרכם דאם קצר לגבוה ר״ל לצורך עומר ושתי הלחם דחייב בפיאה והקשה שם פשיטא דהא מעות הקדש אין מתחללין רק בתלוש וכמבואר בירושלמי שקלים פ״ד ה״א ותירץ שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט ר״ל דהנה מבואר בספרי פרשת תצא פסקא רפ״ב דשדך ולא שדה חברך ר״ל דלא מצי לחייב ע״י קציר של אחרים את השדה בפיאה ולכך מבואר בירושלמי כאן פ״ב ה״ז דאם קצרוה לסטים דאף אם קצרו שלא לאבדה מכל מקום כיון שאין קרקע נגזלת וא״כ אין השדה שלהם ולכך לא מחייב הקצירה שלהם בפיאה ולקמן אבאר זה ולכך סד״א דגם אם קצרו לצורך עומר ושתי הלחם כיון דאין השדה של ב״ד ועיין מנחות דף פ״ה ע״א והקציר ג״כ אינה שלהם ולא זכו בו ולא שייך כאן מה דאמרינן בירושלמי פ״א דתרומות דיד הגיזבר כיד הבעלים דעדיין אינו הקדש והמעות נוטלים מיד השולחנים כמבואר בירושלמי פ״ד דשקלים קמ״ל דחייב בפיאה דמ״מ קצר לצורך הצבור וגם י״ל כמו דמבואר במנחות דף ע״ב ע״א דקצירכם ולא של מצוה וה״א דה״נ כן ועיין מ״ש התוס׳ מנחות דף פ״ד ע״א גבי שביעית ע״ש. גם י״ל דסד״א כיון דלצורך הדיוט היתה התבואה אסורה בקצירה ובאכילה לפני העומר ואם כן תהיה פטורה מן הפיאה דהיא אינה ראוי׳ לאכילה ועיין תרומות פ״ט גבי גידולי תרומה ע״ש קמ״ל ועיין בירושלמי חלה פ״א מה דבעי שם גבי קצר ונטמא התבואה שקצר דחזר היחיד לאיסורו ויהיה אז נ״מ בהפיאה שנשאר מהקצירה אם הוה למפרע כמו קצירה אסורה ועיין תוספות פסחים דף ק״ו ע״ב מ״ש שם גבי טעם אינו מקדש דמ״מ אם קידש בלא סעודה אף דלא יצא הקידוש מ״מ לא מיקרי שטעם בלא קידוש ע״ש וה״נ כן ועיין בהך דמנחות דף ה׳ ע״ב דמנחת העומר לא פסל בה שלא לשמה ע״ש ברש״י ותוס׳ משום דאסור להקריב חדש במנחה אחרת ומ״ש הר״א ז״ל בהשגות פי״ד מהל׳ פסוהמו״ק ה״ג אך זה רק שלא לשמה דהיינו לשם מנחה אחרת אבל פיגול מהני בה ע״ש דף נ״ט ע״א ודלא כמ״ש התוס׳ שם ד״ה פיגול והטעם משום דמרצה לפיגולו וכעין דמבואר במנחות שם דף ט״ז ע״ב ושפיר מהני מחשבה בהנך שבפנים אף דקי״ל דאם לא נתן שבהיכל דמעכבי הוה החסרון גם בהני שבפנים ובירושלמי פ״ה דיומא ה״ז מפרש דבזה פליגי הך דשם ר״י ור״ע דחד אמר אם כיפר כילה וחד אמר אם כילה כיפר דנ״מ אם הם מעכבות רק לעצמן או מעכבות גם הראשונות ועיין בתו״י יומא דף ס׳ וראי׳ לזה דהרי מבואר בזבחים דף נ״ב ע״ב דלמ״ד דשיריים מעכבין ונשפך צריך להביא פר אחר ולהתחיל בתחילה דאי לאו הכי לא הוה שירים ובירושלמי פ״ה דיומא מבואר דדוקא מתנות הפרוכת עושה אותה שיריים ולא מתנות המזבח ואם נימא דהשירים מעכבין לעצמן לא שע״י זה יהיה נפסל כל הנתינות למפרע מה מהני שנותן עוד הפעם על הפרוכת כיון דאינו מחוייב וע״כ דכ״ז שלא נתן השירים גם המתנות הראשונות אינם כשרות רק אח״כ כשנותן השירים נתכשרו הראשונות שנתן ומכל מקום מיקרי שירים והוה כמו הך דזבחים דף ל״ד ע״ב גבי קיבל דמה בד׳ כוסות וכ״מ ועיין בירושלמי פ״ה דיומא ה״ה. וכן יהי׳ נ״מ למה דמבואר ביומא דף ס׳ ודף מ״ט הובא בדברי רבינו פ״ה מהל׳ יוהכ״פ ה״ח גבי דם הפר שנשפך דכ׳ שם רבינו דצריך שיחפון קטורת קודם שחיטת הפר וע״ש שתמהו עליו אך באמת כך דכ״ז שלא הביא פר אחר גם המתנות שנתן יש בהם פסול ואם כן נמצא שוב נפסל הקטורת רק תיכף שהביא פר שני אז ע״י זה נכשר המתנות הראשונות וא״כ שפיר יכול עכשיו לחפון קטרת דכבר נשחט הראשון וזה רק השלמה ולקמן בהל׳ יוהכ״פ אבאר זה וא״כ נמצא דאם נימא דהמתנות שבפנים לא מרצה כיון דנתפגל שוב ממילא המתנות שעל הפרוכת פסולים וא״כ ממילא שוב לא הוה פיגול ותירץ שם דמרצה לפיגולו והמתנות שעל הפרוכת כשרים ושפיר הוה פיגול אף שהמתנות שבפנים לא עלו לו לצאת בו וה״ה ג״כ לפי״ז גבי מנחת העומר אף דאם נתפגלה לא מהני להתיר חדש מ״מ לפיגולו מרצה ועיין מ״ש התוס׳ מנחות דף מ״ז ע״א ד״ה עד ודף ע״ט ע״א וכן יהיה נ״מ גבי הך דזבחים דף ק״ג ע״ב גבי קדשים שאירע בהם פסול די״ל דרק אם נשחטה במחשבת פיגול אז אין העור לבעלים אבל אם נשחטה בהכשר ונפשטה לדידן או לראב״ש אף אם לא נפשטה והי׳ זריקת פיגול שייך שפיר העור לכהנים הואיל והורצה לפיגולו אך זה תליא בהך דמעילה דף ג׳ ע״ב גבי זריקת פיגול ע״ש ולקמן אבאר זה ועיין תוס׳ ברכות דף כ״ו ע״ב במ״ש שם כל היכא שצריך לחזור אם כל הדבר נעשה בפסול או רק שצריך לתקן הדבר שלא אמר ונ״מ היכא דלא יאמר גם עכשיו ע״ש גבי הבדלה וכן יהיה נ״מ אם שבת חל ביו״ט ובפעם ראשונה שכח של שבת והזכיר של יו״ט ובפעם שני׳ שכח של יו״ט והזכיר של שבת אם יצא אם זה הוה פסול בעצם או רק בעבור הזכרה ועיין בדברי רבינו בהל׳ בית הבחירה פ״ג ה״ד גבי מנורה ושם אבאר זה: